חג הסוכות

בעצם מוקדש גיליוננו זה העוסק בחג הסוכות רק לפסוק אחד, מ"ג – אם כן לא לדיני החג ולא בפרטי ענייניו אלא למשמעותו הכללית. על המורה – בייחוד בכיתות תיכוניות או בחברות-נוער – לנצל הזדמנות זו ולהעיר כמה הערות לגבי שלושת הרגלים ומשמעותם בזמן הזה.

רבים ניסו – כדי להיפטר מסבל הירושה "הדתית" שחגינו עמוסים מהם וכדי להציל בכל זאת החג גם להם ולילדיהם – לראות בהם "חגי טבע" ו"חגי חלקאות" דוגמת חגי הקציר והבציר של אומות העולם למן תקופת האלילות ועד ימינו. אמנם נכון הוא שנקבע בתורה חג הפסח זכר לראשית הקציר (ומצווה להניף בו את ראשית קצירנו תנופה לה') וכן מצינו בשבועות שהוא סיום קצירנו (ומצווה להביא בו "מתנה חדשה" כלומר מנחה הבאה מן היבול החדש). אך הן ידוע לנו – וכמה מודגש הדבר בתורה – שחג הפסח הוא תחילת שחרורנו וחג השבועות – חג מתן תורתנו – אינו אלא סיומו (ועיין גיליון אמור תש"ט ג ובייחוד גיליון אמור תש"ז ג).

אך מה קרה לחג השבועות בזמן הזה? הובלט אופיו "הטבעי" של חג הקציר וטושטש ואפילו בחלקו הגדול נשכחה והושכחה דמותו של "זמן מתן תורתנו". והרי משכיחים אלה הנם כמחזירי עולם חסד יבנה לתוהו ובוהו שלפני ערכי רוח ותרבות, כמשליטי טבע וחומר מעל לרוח ולתורה ולריסון. "מה עלוב ונקלה זה המראה" שדור אחרון של מי שמתיימר להיקרא "עם הספר" יראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.

ושוב קרה לסוכות מה שקרה לשבועות ומכל עושר תוכנו והאסוציאציות שנתקשרו לחג זה הובלט רק הצד האחד: "באספך מגרנך ומיקבך". ובזה – ביבול הטבע – כל השמחה.

אך יש להעמיד את התלמידים על קושיה גדולה לגבי כל התפישה הזו: לא מצינו – כמעט בלי יוצא מן הכלל – שתצוה התורה על הבודד או על החברה במצוות עשה על עשיות טבעיות, שהאדם באשר הוא אדם יעשה אותן גם בלי ציווי, כי בהן חייו. אלא כל מצווה הצמודה לעשייה יום-יומית אינה אלא בריסון האדם בעשיותיו, בזיכוכן. לא ציוותה התורה על האדם ולא על האדם בישראל לעבוד, אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה. כמו כן לא ציוותה עליו במצוות עשה לאכול, אלא שמה רסן – הגבלה לאכילתו וקבעה את האיסור לאכילה, כן לבן נח וכן לבן ישראל. וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה? וכי לא ישמח האדם בראותו פרי עמלו, קצירו ובצירו, אסמיו מלאים מזן אל זן, יקבו שוקק, מצווה זו של "ושמחת בחגך" לשם מה היא באה?

ולכן יש לעמוד על כך, שאין "סמלי החג" באים ללמדנו כוונה אחרת מזו שרצויה כל כך לממלאי החג תוכן חדש "עברי מקורי"! לשם זה הובאו בשאלה ג טעמי החג לפי דעות שונות ויש להעמיד דעות אלה מול אותם פירושים הניתנים (כדלעיל) היום לחג.

ואולי – בקבוצה של לומדים מבינים – יש עוד להוסיף דבר בעל עקידת יצחק המנסה לתת טעם – מתוך תפיסתו הכללית של החג – גם לפרטי מצוותיה. והנה קטע מתוך דבריו: ר' יצחק עראמה – עקידת יצחק, פרשת אמור:

והנה לראות זאת הכוונה (שיעברו מבתיהם לחסות בצל ה') המיוחדת בזה החג, באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות, אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף: אשר לכסף – לכסף, ואשר לזהב – לזהב, סחורות ורוב תבואות וכל דבר שנקרא נכסים, ויוצאים אל סוכה קטנה, אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושולחן וכסא ומנורה – שהיא התעוררות נפלאה, שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הבניינים, כי די בהכרחי בלבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה, שהוא דירת עראי.
(שיעור הסוכה) שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב ועשר בגובה. כי זה מה שיורה תחילה על חיי הסיפוק והצמצום, כלומר: צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות, כי אם תרגיל עצמך בכך, לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות – לא יספיק לך כל... 
והעניין השני (שהסוכה) צריכה להיות תחת השמים, ולא יהיה סכך אחד מבדיל, כלומר: הבט מה למעלה ממך – השמים ושמי השמים וכל צבאם, וראה מי ברא אלה, וקבל עול מלכות שלמה, וכמו שאמר: (אבות א) "ויהי מורא שמים עליכם".
ואל יפסיק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מן הדעות הנפסדות והתאוות המשולחות, כי זה מה שיתקן כל המעשים. וכמו שנאמר: (שם ב') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים...".

רק אחרי גמר העיסוק בשאלה ג, יש לחזור לשאלה ב העוסקת במילה "אך". ויש לעמוד כאן על שתי הוראות של מילת "אך", זו ההוראה ההלכתית של "אכין ורקין" מעוטין, וזו הרגילה בשפתנו המודרנית (וגם בתנ"ך) של ניגוד! ואז יוקל ללומדים לענות לשאלה ב1.