הפטרת שמיני - פרץ עוזה
שמואל ב פרק ו, פסוקים א - ח
דמיון רב בין פרשתנו לבין הפטרתה.
בשניהם היה יום שמחה לישראל. שם יום חנוכת המשכן, כאן יום העלאת הארון י–ם ובשניהם ערב השמחה, קרה אסון גדול: מתו נדב ואביהוא, מת עוזה בן אבינדב, ושני המקרים קשים להבנה. למה מתו? מה היה חטאם? אמנם גם שם וגם פה ניתנות לנו סיבות, אך אין בהן כדי להביננו על מה ולמה יצא הקצף, ובשל מה החרון הגדול הזה?
אמרו חכמינו בויקרא רבה כ' ו':
בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
וגם כאן נאמר לנו מפי פרשנינו מה היו הסיבות לחרון האף.
ואלה דברי אברבנאל:
והיו במעשה פשיעות גדולות:
האחת – שכפי התורה נשיאת הארון היה מוטל על הלויים בכתף, וכמו שאמר (במדבר ז' ט'): "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו". ולכן היה מהחטא העצום במה שהרכיבו הארון על עגלה חדשה.
השנית – לפי שגם הלויים לא היה להם ליגע בארון האלוהים ולא היו נושאים אותו בעצמו ונוגעים בו אבל ישאוהו במוטות. ולכן היה מהפשע אם נגעו הלויים בעצמות הארון, כל שכן שאר ישראל.
השלישית – מיוחדת בעוזה, שלא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלוהים.
שהיו אלה הפשיעות, זאת למדו חז"ל בעזרת הפסוקים מספר דברי הימים. וכך אמרו בבמדבר רבה ד' כ"א:
כשחזר דוד לירושלים בא אחיתופל ואמר לו: דוד! לא היה לך ללמוד מפסוק קטן, שהתינוקות קוראין (במדבר ז' ט') "ולבני קהת לא נתן (לא נתן משה עגלות כפי שנתן לבני גרשון ולבי מררי 'כפי עבודתם'), כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו". הלויים נושאים את הארון ולא על עגלה! ומניין שכך הוא? שכן אתה מוצא שכשעלהו בשניה (כשהעלה דוד את הארון ירושלימה בפעם השניה), לא היה שם כהן ולא עגלה, שנאמר (דברי הימים א' ט"ו ב'): "אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלויים, כי בם בחר ה' לשאת את ארון האלוהים". וכתיב (שם ט"ו): "וישאו בני הלויים את ארון האלוהים כאשר ציוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם".
ועם כל זה לא ימצא הלומד מנוח בתשובות אלה. וכשם שביקשו וחיפשו חז"ל ופרשנינו גם בנדב ואביהוא חטא אחר מאשר האשמה הפורמלית של עבירה על סדרי העבודה, כן גם כאן נשאלת השאלה: מה גרם לגודל העונש?
וזו היא השאלה שעוסק בה אברבנאל שהבאנוה בשאלה א בחלקה הראשון.
לחלק השני של שאלה א, להבנת יתר של דברי בעל העקידה לפרשת אמור, נביא בזה את דבריו לפרשתנו (שהובאו גם בגיליון שמיני תשכ"ד).
ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק פרשת שמיני שער נ"ט:
(ויקרא י' ד') "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
ואפשר כי מאמר "ועל פני כל העם" יהיה כמו (ישעיה ס"ה) "המכעיסים אותי על פני"; (בראשית ל"ב) "ותעבור המנחה על פניו" כדרך שדרשוהו חז"ל לא אמר "בפני כל העם אכבד" אלא "על פני כל העם" לומר שיתקדש בקרוביו, ולא יחוש אל מה שיהיה כדבר כע וקשה בעיני כל העם לערבבם ולהבהילם ביום חתונתם וביום שמחת לבם, כי אז יתקדש עוד על ידם, ויגילו בעצב, כי הוא העניין הנאות לפני ה', כמו שנתבאר העניין ממעשה פרץ עוזא הדומה לו...
ואחר שפרץ ה' פרץ בעוזא נאמר (שמואל ב' ו' ח') "ויחר לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא ויקרא למקום ההוא פרץ עוזא... וירא דוד את ה'"... ירצה שנתכבד האל יתעלה על פניו ועל פני כל העם ביום ההוא, כלומר "על אפם ועל חמתם".
ולזה בפעם השנית תיקנו את אשר עיוותוהו ראשונה...
על הדרך שביאר זה העניין החוקר (=אריסטו) בעשירי מספר מידות, כי שם כתב, שהעונג הוא דבק עם שלמות הפעולות בלתי מתפרד מהם. ולזה השמחה מצויה בכל המעשים השלמים. אמנם בפרק התשיעי ממנו נתן ההבדל בי והשמחה והשחוק, ובסוף דבריו אמר: "אמנם יראה כי החיים המאושרים הם כפי המעלה, וזה אמנם יהיה בשמחה אבל לא בשחוק. כי אמנם יותר טובים הדברים אשר במעלה מההיתולים אשר בשחוק". (עד כאן דבריו). ובאר שהשמחה הנפשית בפעולות המעולות היא, ואף כי בשמחתם לא יתערבו הפעולות הגופניות היא טובה ומעולה מהיתולי השחוק אשר יתחזקו מאוד על הכוחות הגשמיים, ונפשו עליהם תאבל. והנה לזה ראוי להרחיק כל שחוק ולא להרחיק השמחה! כי השמחה אינה מזקת. וכמו שאמר החכם (קהלת ב') "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה", כלומר : מה ואיזו רעה היא עושה?
לשאלה זו ( א ) יש לשים לב לכלל מתודי הבא:
בספר הכתוב שני מקרים מקבילים, או בתארו שתי סיטואציות דומות או שוות בעיקרן או בחלקם, עלינו להפנות תשומת לב רבה לשינויים שבין שני הסיפורים או התיאורים, להבדלים בבחירת המילים, להשמטות, להוספות, לשוני שבסגנון הדברים. כי ההבדלים אלה רומזים לעיתים לעניינים חשובים, וכמה דברים גדולים אשר יש להאריך בהם את הדיבור נרמזים בהשמטת מילה קלילה או בהוספתה. עמדנו על כך מדי פעם בגיליונותינו.
דרך משל עיין:
מטות-מסעי תשכ"א שאלה ד ועוד הרבה
במקומנו יש להשוות את שני הפסוקים בהם מתוארים שתי ההעלאות של הארון ירושלימה:
"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים"
שמואל ב' ו' י"ב:
"וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה"
שמואל ב' ו' ט"ו:
"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר"
ולפי זה נראה שלא רק על פרטי הדין לא הקפידו בפעם הראשונה (בעגלה ולא בכתף) ולא רק עוזא לבדו הוא שלא ידע האיך יש לנהוג בארון, אלא שכל הלך הרוח הכללי של ישראל היה בראשונה לא מותאם לקדושת הארון, וכן גם אין זה מקרה שהכלים שבהם לוותה התהלוכה שונים הם בשני המקרים.
לשאלה ג: לאופן דרישת הפסוק מתוך תהלים והוצאתו מדי פשוטו מעיר לנו:
יצחק היינמן, "התפתחות המונחים המקצועיים לפירוש המקרא". פרק א', הדרש ("לשוננו" תש"ו עמוד 184):
הפסוק "זמירות היו לי חוקיך" משמש למחבר של אותו מזמור קי"ט ביטוי לשמחתו בדברי המקרא, שבהם "השתעשע" (עיין שם פסוקים ט"ז, כ"ג, מ"ז, כ"ד, ע', ע"ז, צ"ב, קמ"ו, קע"ד) ואילו לדברי רבא נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, "אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו התינוקות של בית רבן יודעים אותו וכו'".
כמדומני לא יצא רבא למתוח ביקורת על הפסוק הזה (אף על פי שדרשות ביקורתיות אינן נעדרות) אלא הוא רואה את דוד כמזכיר את חטאות נעוריו ומתוודה עליהם: רק בנעורי היו בעיני דברי המקרא כשירים הבאים לשמח ולעודד – עד שהכרתי מתוך הניסיון, שהם דורשים "שמירה ונצירה" (עיין שם פסוק נ"ה נ"ו) מיוחדים ופירוש מדויק של כל פרטיהם.
לשאלת חרונו של דוד (פסוק ח') יעויין בגיליון שמיני תשכ"ד.
