קרבן מנחה

בקורבן מנחה עסקו גם הגיליונות ויקרא תשי"ב, תשכ"ז.
שונה מנחה מכל הקורבנות בזה שאין מקריבים בעל-חי כי אם מעשה מאפה.

במבוא לפירושו לפרק ב' כותב ר' דוד הופמן – בחלקו בהשפעת הירש:

...לאחר שכבר העירונו לעיל כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה', אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף, כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה, אף הן מתכוונות לאותו רעיון. בהעלות המקריב את העולה "כאשה ריח ניחוח" ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה', הוסיף עוד מנחה ונסכים לעדות, כי את כל הטוב שנתן לו ה', שהיה בעיקר דגן תירוש ויצהר (במדבר י"ח י"ב) מקדיש הוא לה', באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'. ערך יותר נעלה נודע למנחה כשהיא הוקרבה כקורבן מיוחד בידי העני במקום העולה. הוא הקריב בזה לא רק את קניינו אלא אף את עצמו כקורבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו"... אמנם חסר במנחת העני היין, גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד, ואילו מנחת נסכים שלשה לוגין) אך לעומת זאת הוא מביא לבונה, סימן שהוא שבע רצון בהשגחתו של ה' ושמח בחלקו.

רעיון אחרון זה קיבל כאמור מהירש המפרט כאן את הסמליות שבקמח – מזונו העיקרי של האדם, של השמן הנוסף לקמח המשמש להעשיר מזונו של האדם (בראשית מ"ט כ' "שמנה לחמו", חבקוק א' ט"ז "שמן חלקו") ושל הלבונה המוסיפה את ריח הניחוח, את ההנאה הנפשית "אשר בוודאי אינה תוצאה אוטומטית ממזון ומנוחיות, אלא הינה ברכה נוספת".

לא כל המנחות – היינו קורבנות שאינן של בעלי-חיים, נמנו בפרקנו זה ור' נפתלי הירץ ויזל בביאורו לויקרא (פירוש מפורט ומדויק ביותר) מסביר לנו סידור זה:

...והסתכל עוד בחכמת הכתוב, שזכר בפרשה זאת לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושיירים, והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר, וכל האחרות אינן שווים להם, כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהם שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהם קומץ למזבח, ומנחת חביתין ומנחת חנוך אין בהן שיירים, שכולן למזבח.

בשאלה א הבאנו הפעם תפיסה מיוחדת בטעם קורבן זה. בעל העמק דבר רואה בו דרך לכפר על עיוותים שנגרמו על ידי טבע האדם, על ידי נטיותיו הטבעיות (אשר אמנם יש בידו להתגבר עליהן) אבל לא מתוך כוונה לחטא למען הכעיס. ("נטיותיו הטבעיות" שאמרנו הוא הוא אשר מכונה בפיו על פי פיסיולוגיה של ימי הביניים המרות השונות שבאדם המשפיעות על אופיו: המרה השחורה, המרה הירוקה וכו').

בפסוק י"ג התקשו המפרשים כולם. השאלות הן מרובות. מה פירוש הביטוי "מלח ברית אלוקיך" ובייחוד בשים לב לביטוי "ברית מלח" החוזר במקומות אחרים? ולמה נאמר חיוב ההמלחה הן בחיוב והן בשלילה? ולמה מופיע צו זה לגבי כל הקורבנות בתוך דיני מנחה ולא נאמר בפסוק א' בעולה? ולמה הוזכר כאן השם "אלוקים" בעוד שבכל הקורבנות מוזכר תמיד רק שם ה'? ובכלל מה טעם ציווי זה? השאלות ג, ד, ה, ו, עוסקות כל אחת בחלק מן השאלות הנ"ל. נוסיף בזה עוד פירוש – מוזר – של בעל "מקרא כפשוטו" אהרליך:

חזרתי על כל המדרשים והמפרשים ולא מצאתי להם דברים של טעם במקרא הזה. עיין פירוש אבן עזרא שמזכירו רמב"ן לחלוק עליו. ודברי שניהם עולים בקנה אחד והוא קנה רצוץ, ואין ביניהם אלא שהראשון מקצר והאחרון מאריך. ותמה אני על רמב"ן שנגע באמת ועבר עליה. ואמרתי כן, מפני שרמב"ן לא נעלם ממנו שהדיבור הזה משונה מלשון המקרא בכל מקום, שלא נאמר כאן ברית ה' כלשון הפרשה וכלשון השגורה בקורבנות (ראה מה שאמרתי שמות כ"ב י"ט), כי אם ברית אלהיך. והלשון הזה מלמד על משמעו של הדיבור, ולא מטעמו של רמב"ן. שלפי ששם הוויה מורה על דרכי ה' עם ישראל עם סגולתו, ולא כן אלהים שנקרא המקום כן על שם שהוא בורא העולם ומנהיגו, פירוש הדיבור מלח ברית אלהיך יצא בדרך מדרכי הטבע, ולא בחוק מחוקי התורה.
והנה בכתבי הקודש ידובר בכריתת ברית על צד השאלה. יש ברית במות (ישעיה כ"ח ט"ו), ויש ברית ביום ולילה (ירמיה ל"ג כ' וכ"ה); נאמרה ברית בעינים (איוב ל"ה א'), ונאמרה ברית בבהמות או הבהמה הגסה שביאורה של מצרים (שם מ' כ"ח). ומשפט ישראל את אלהיו נוסד על הברית הכרותה בינו ובין אבותיהם בימי קדם. ישראל חטאו וזנו אחרי אלהים אחרים ועזבו את ה' ואת תורתו פעמים רבות וימים רבים, וה' לא מאסם ולא געלם לכלותם למען הברית הכרותה בינו ובין אברהם ויצחק ויעקב אבותיהם. ובני ישראל יודעים זאת, שכן שמעו מפי כל נביאיהם. ובגלל הדבר הזה הברית הכרותה בימי קדם ובה תלויים חיי עם בני ישראל כל ימיהם שלא במידת הדין, דבר הברית ההיא היה לעם כעין דוגמא לכל סיבה רחוקה שלא נודעו עקבותיה, וכעין משל לכל דבר שנסתרה דרכו ולא נודע טעמו. וכמו כן אמרו הראשונים ברית כרותה לשלוש עשה מידות שאינן חוזרות ריקם (ראש השנה י"ז ב'), ופירוש הדברים: כן הדבר שאין שלוש עשרה מידות חוזרות ריקם, ואין לומר בו טעם, אלא שהוא כאילו ברית כרותה לדבר ולמען הברית כן הוא, כמו שמידת הדין תובעת כיליון לישראל והם חיים וקיימים למען הברית הכרותה להם.
ועתה אם נמצא ברית כרותה לאגדה (ירושלמי ברכות פרק ה'), לשפתים (בבלי סנהדרין ק"ב א'), לאוירות (בראשית רבה פרשה ל"ד) ואפילו לפשפוש (נדה נ"ח ב'), למה לא תהיה ברית כברית הזאת כרותה גם למלח? ואף אמנם יש ויש ברית למלח, ודבר בריתו של מלח שהוא עצמו טעמו רע והוא נותן טעם לשבח בכל מאכל אשר יאכל, ומי האיש החכם ויבין זאת? ולברית הזאת כיוון רבי שמעון בן לקיש באמרו: נאמר ברית במלח ונאמר ברית בייסורין וגו', מה ברית האמור במלח – מלח ממתיק את הבשר אף ברית האמור בייסורין ייסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם (ברכות ה' א'), כלומר כמו שנשגב ממנו לדעת איך מלח ממתיק את האוכל והוא עצמו טעמו רע, כן אנחנו יודעים בייסורין שהם רעה בפני עצמם והם לטובת האדם, אף על פי שנסתר ממנו טעמו של הדבר.
ועל פי הדברים האלה זה פירוש הכתוב: מלח שכרותה לו ברית אלהיך, לא תשבית מעל מנחתך.

לשאלה ו: דברי הרמב"ם יכולים למצוא סעד בפירוש המדויק הניתן במלבי"ם לפועל "שבת":

מלבי"ם, פסוק י"ג:

ד"ה ולא תשבית מלח... יש הבדל בין פועל "שבת" ובין יתר הלשונות "חשך" "מנע" "חדל" והנרדפים עמו, במה שהפועל "שבת" מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד אתה, או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות. כמו (שמות ה') "והשבתם אותם מסבלותיהם"; מה שאין כן פעלים האחרים, מורים שמונע או חדל לעתיד. שאם יאמר (בראשית ב' ג') "כי בו חשך מכל מלאכתו" – יפורש שלא יפעל בעתיד, וכשאמר: "כי בו שבת מכל מלאכתו", יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר.