הפטרת שמיני - פרץ עוזה
שמואל ב פרק ו
בספר הכתוב שני מקרים מקבילים או בתארו שתי סיטואציות דומות או שוות בעיקרן או בחלקן, עלינו להפנות תשומת לב רבה לשינויים שבן שני הסיפורים או התיאורים, להבדלים בבחירת המילים, להשמטות, להוספות, לשוני שבסגנון הדברים. כי הבדלים אלה רומזים לעיתים לעניינים חשובים, וכמה דברים גדולים אשר יש להאריך בהם את הדיבור נרמזים בהשמטת מילה קלילה או בתוספתה. עמדנו על כך מדי פעם בגיליונותינו.
דרך משל עיין:
מטות-מסעי תשכ"א שאלה ד ועוד הרבה.
במקומנו יש להשוות את שני הפסוקים בהם מתוארות שתי ההעלאות של הארון ירושלימה:
"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה'
בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים"
שמואל ב' ו' י"ב
"וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה"
שמואל ב' ו' ט"ו
"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר"
ולפי זה נראה שלא רק על פרטי הדין לא הקפידו בפעם הראשונה (בעגלה ולא בכתף) ולא רק עוזה לבדו הוא שאל ידע האיך יש לנהוג בארון אלא שכל הלך הרוח הכללי של ישראל היה בראשונה לא מותאם לקדושת הארון, וכן גם אין זה מקרה שהכלים שבהם לוותה התהלוכה שונים הם בשני המקרים. ועל דברי העקדה שהובאו בשאלה א נצרף בזה את דבריו לפרשת אמור על תקיעת השופר בראש השנה:
עקדת יצחק, שער ס"ז:
להיות כי הכוחות הפנימיים מתפעלים מהכוחות החיצוניים, ונעזרים סתם כמו שמתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה, כמו מלאכת הניגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות, כאומרו (מלכים ב, ג') "והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'" או "הבכי והאבל, כאומרו (ירמיהו ט') קראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרונה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים". וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להעזר מהם אל השמירה והזכירה באלו העניינים, שאחשוב שכולם למדו מהתורה האלוהית.
הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים, שיש להם סגולות בכמו אלה העניינים; כלים שעיקרם ליישב המנוחה והשמחה בליבות האנשים, כמו שאמר בשמואל ב', ו "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים", וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרדה, כמו שנאמר אחר פרץ עוזה "ודוד וכל בית ישראל מעלים ארון ה' בתרועה וקול שופר". ולזה מה שנתייחד בניגוני ראש השנה זה הכלי מכל זולתו, כמו שאמרו: "אמרו לפני מלכויות... ובמה? בשופר!" כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים, כמו שנאמר (עמוס ג') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!"
לשאלה ג' נביא בזה גם לשון מדרש במדבר רבה השונה בפרים חשובים מגרסת הגמרא סוטה.
במדבר רבה כ"א י"ב:
וכתיב (במדבר כ"ז) "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". יש אומרים שהפליא ממשה (שהעלים הקב"ה ידיעת ההלכה ממשה), שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצווה והתיש הקב"ה את כוחן. אתה מוצא שאמר דוד "זמירות היו לי חוקיך" לומר שקלות ורגילות כזמירות. אמרו לו הקב"ה: חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין. כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה, שנאמר (שמואל ב', ו') "וירכיבו את הארון על עגלה חדשה". תלה הארון עצמו באוויר ונשמטו הפרות מתחתיו, קרב עוזה לסמכו "ויכהו שם האלוקים על השל" מפני ששגגת תלמוד עולה זדון "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה" אמר לו הקב"ה: ולא אמרת "זמירות היו לי חוקיך?" ולא למדת (במדבר ז') "ולבני קהת לא נתן (= משה את העגלות) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"?
השאלה כיצד נעלמה הלכה זו של "בכתף ישאו" מעיני דוד, "הלכה שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה", הטרידה פרשנים ראשונים ואחרונים, ובאגדה שלנו מצאו סיבות לדבר בביטחון עצמי מופרז של הלומד.
לאופן דרישת הפסוק מתוך תהלים והוצאתו מידי פשוטו מעיר לנו:
יצחק היינמן, "התפתחות המונחים המקצועיים לפירוש המקרא", פרק א' הדרש ("לשוננו", תש"ו, עמוד 184):
הפסוק "זמירות היו לי חוקיך" משמש למחבר של אותו מזמור קי"ט ביטוי לשמחתו בדברי המקרא, שבהם "השתעשע" (עיין שם פסוקים ט"ז; כ"ג; מ"ז; כ"ד; ע'; ע"ז; צ"ב; קמ"ו; קע"ד) ואילו לדברי רבא נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות, "אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא זמירות? הרינו מכשילך בדבר שאפילו התינוקות של בית רבן יודעים אותו וכו'".
כמדומני לא יצא רבא למתוח ביקורת על הפסוק הזה (אע"פ שדרשות ביקורתיות אינן נעדרות) אלא הוא רואה את דוד כמזכיר את חטאות נעוריו ומתוודה עליהם: רק בנעורי היו בעיני דברי המקרא כשירים הבאים לשמח ולעודד – עד שהכרתי מתוך הניסיון, שהם דורשים "שמירה ונצירה" (עיין שם פסוק נ"ה, נ"ו) מיוחדים ופירוש מדוייק של כל פרטיהם.
