עשרת הדברות

מתוך הקדמת הראב"ע לעשרת הדברות

בניגוד לדרכנו ב"גיליונות" הקדשנו הפעם גיליון שלם לפרשן אחד בלבד, הלא הוא ר' אברהם אבן עזרא. לא אחת ימצאו בפירושיו מעין "מאמרים" מפורטים מוקדשים לנושא הקרוב פחות או יותר לאותו פסוק המשמש לו ד"ה לפירושו. (כגון על שמות הבורא בשמות ג', טו); על לוח השנה והעיבור (בי"ב פסוק א), על חטא העגל (ל"ב, א); על נקרת הצור ושלש-עשרה המידות (אחרי ל"ג, כא), ועוד ועוד. ובמקרים אלה פותח הוא במילים "אמר אברהם המחבר" (או בפירוש הקצר "נאום אברהם הספרדי") ויש אף שיפתח במעין מילות הקדמה למאמרו זה כגון (ל"ב, א): "צריך אני להאריך על דבר העגל" או (במדבר כ', ח) ד"ה קח את המטה "יש בכאן פירושים רבים".

אחת הסטיות וההרחבות ממין זה – המפורסמת והאופיינית מהרבה בחינת לפרשנותו של ראב"ע היא הקדמתו לעשרת הדברות. עוסקת היא בכמה נושאים: בשינויים שבין עשרת הדברות בפרשתנו ובפרשת ואתחנן (ובתוכם בייחוד בשינויים שבדיבר הרביעי, ב"שמור" ו"זכור"), באופני הספירה של עשרת הדברות וביחס שבין הדברות זו לזו.

העתקנו בגיליוננו רק את הדברים המתייחסים לנושא הראשון, ואף כאן השמטנו את טענותיו נגד המבינים את מאמר חז"ל "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" כמשמעו. והנה ברשימת השינויים בין פרשת יתרו לפרשת ואתחנן הביא שינוי אחד שלא היה ולא נברא לא בדפוסים ולא בכתבי יד, והביא כל המפרשים במבוכה. וכבר עמד על כך שד"ל, [1] באגרתו ליש"ר שראוי לתמוה על טעותו זו של הראב"ע:

"וכבר חשבו קצת כי פירושו שמות הנדפס

(בניגוד לפירוש הקצר על שמות שהיה עדיין בימי שד"ל ידוע רק מתוך קטעים שהודפסו מכתב יד ועוד לא יצא בדפוס),

לא לראב"ע הוא, וכבר נלחמתי נגד הסברא הזאת זה ארבע שנים, והדברים ארוכים..."

והנה ניסה לישב התמוהה הר' יצחק מעלער בפירושו לראב"ע "עזרה להבין" (מהדורה שלישית, ברדיטשוב תר"ס):

או שנזדמן פה לפני הרב נוסחא מוטעית בחומש שלפניו או שכתב על פי זכרונו.

אך הסברה הראשונה אינה נראית מאחר שהיה נוהג להשוות ספרים ולבדוק אחר הנוסח. וכן הוא אומר שמות כ"ה לא ד"ה "תעשה":

"ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלוש פעמים הסתכלו כל מילה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר, והנה כתיב יו"ד במילה "תיעשה" ולא מצאתי כך בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים..."

וגם הסברה השנייה, אם כי בכמה מקומות נראית היא ומתקבלת על הדעת, הנה במקום שעיקר פירושו הוא השוואת פסוקים וניסיון לעמוד על הבדלי נוסח, לא יתקבל על הדעת שיסמוך על זיכרונו. והדבר – דבר פליאה.

אשר לדרכו לראות כל השינויים כדברים של מה בכך מתוך הפרינציפ המוטעה שלו "כי המילות כגופים והטעמים כנשמות והגוף לנשמה ככלי" הנה הוא דרך אופיינית לו בכל פירושיו[2].

בדרך זו של התנגדות לדיוק ודקדוק בכתובים ובהתנגדותו להוציא מסקנות פרשניות משינויי סגנון ולשון השפיע השפעה מכרעת על רד"ק הקובע לא פעם בפירושיו:

ובשנות הדברים האלה יש בהם שינוי מילות אבל הטעם אחד, כי כן מנהג הכתוב בשנות הדברים - שומר הטעמים אבל לא המילות.

ועיין גיליון חיי שרה תשי"ב

ועיין גיליון מקץ תשט"ו

וכן השפיע על אבן כספי, המלגלג כפעם בפעם על המוציאים טעם ומשמעות על סמך שינויי לשון, וביחס לפרשתנו יאמר:

גם אין לשאול בשינויים מה יש בין הכתוב בזה והכתוב בפרשת ואתחנן, כי יש מזה המין בתורה ובמקרא לאלפים ולמאות, ואם יש תוספת או חסרון, כי כל זה נכון – אך נכון כי לא יהיה שם סתירה - כל שכן שינוי מילות שהן נרדפות, כמו זכור ושמור, כטעם סכין ומאכלת.

וכן עיין דבריו בגיליון חיי שרה תשכ"א.

ומה רבה הטובה אשר פרשנים אלה מאבדים בהעלימם עין משינויי סגנון ומדקויות לשון אשר לעולם אינם קישוטים לגוון או לנוי, אלא הם הם מגופי התורה. דווקא בימינו אשר חוקרי הספרות (החילונית) באסכולות החדשות של ה-New criticism ושל ה- Werkinterpretation הרגילו אותנו להבין יצירה שירית ולפרש אותה על סמך עיון מדוקדק במבנה התחבירי של המשפט, בסדר התיבות, בהתייחסות רצינית ביותר לבחירת המילים, לדימויים, מתוך אותה הקריאה הנצמדת לכתוב (close reading) דווקא אנו מוכשרים להבין יפה עד כמה צדקו פרשנינו רש"י ורמב"ן, והמאוחרים אברבנאל, עראמה ואור החיים, ובמאה הקודמת המלבי"ם, העמק דבר, בתתם ליבם לכל שינוי דק מן הדק בכתובים, ובהאירם עינינו לראות את הכתוב על כל פרטי, לדייק במילות היחס, בכל וי"ו החיבור, ולשמוע אף את ההפסקה, את ההשמטה. – ההשוואה של יחס "המילים" ל"טעם" (= תוכן, רעיון) ליחס הנשמה לגוף או כיחס התוכן לכלי, וודאי שאינה הולמת את העניין, כי את היין תוכל להריק מכלי אל כלי וטעם היין לא ישתנה, ואילו אם תשנה מילה – כבר שינית טעמו של עניין אם ברב או במעט[3].

וגדולה היא זכותו של מאיר וייס בספרו "המקרא כדמותו"[4] שהראנו את הדמיון בין פרשנינו רש"י ורמב"ן והמאוחרים, שלא הלכו בעקבות הראב"ע, ובין האסכולות החדשות בחקר השירה בימינו:

כלום לא הם שנתנו דעתם על כל דקויות הסגנון, על סדר המילים, על הסמכת הפסוקים ודרכי קישורם, על בחירת התיבה בתוך הקשרה? כלום לא הם שהתייחסו לכל פרט "צורני" קטן ביותר בכתובי התנ"ך... באותה חרדת קודש הנדרשת היום בשיטות החדשות מפרשני השירה?

(ועוד... עיין שם בפרוטרוט).

ובהערה (22) עמוד 196 הוא מוסיף לענייננו:

"יצויין שדווקא אלה מפרשנינו הנחשבים כפשטנים סטו מן הדרך המסורתית הזאת. כך למשל ראב"ע שלא ראה את ה"צורה" ואת "התוכן" באחדותם המוחלטת, בהמשילו (לדעת קאופמן) על פי מקורות ערביים) את היחס שבין המילה ותוכנה ליחס הגוף והנשמה.
(ומביא שם אף את הכלל שלנו מתוך המבוא (לעשרת הדברות) ... בגלל תפישתם זו של "הפשטנים" האלה (= הכוונה לראב"ע, רד"ק, רשב"ם) בערך המילה, קריאתם בדרך כלל פחות דייקנית. אך יש ועל אף עקרונם הפרשני הזה פירושיהם חושפים דקויות, מפענחים רמיזות, ומסייעים לחוש בפשוטו של מקרא".

(ועיין שם כל ההערה).

-----------------------------------------------------------------------------------

[1] כרם חמד ד', עמוד 133, שנת תקצ"ט.

[2] וכן בישעיה ל"ו א'

ד"ה ויהי בארבע עשרה שנה: מפורש בספר מלכים ואם יש מילות נוספות – הטעמים הם שווים כי המילות ככלים והטעמים הם כפועלים.

[3] ועיין לזה דברי אחד הוגי הדעות בן זמננו המרבה לעסוק בענייני לשון וסגנון:

To remember this (= a new way of interpretation) may help us to avoid some traditional mistakes – among them the use of bad analogic some of thes are notorious; for example, the opposition between form and content, and the almost equivalent opposition between matter and form. These are inconvenient metaphors. So is that other which makes language a dress which thought puts on… not a can that has been filled… These are obvious inadequancies …

                 (I. A. Richards: The Philosophy of Rhetoric, Oxford 1950, p. 12)

[4] המקרא כדמותו: שיטת מחקר והסתכלות במקרא על פי עיקרי מדע הספרות החדש, מוסד ביאליק, ירושלים 1962.