עמלק

בהזדמנויות שונות על המורה ללמד את מלחמת עמלק ואת מחיית זכרו. מלבד בפרשתנו, הן עליו לעמוד שוב ובמיוחד על נושא זה בלמדו את פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק בפרשת כי תצא, וכן בשבת זכור, וכן ישוב ויגולל כל הפרשה בלמדו שמואל א' ט"ו.

ודאי שפרשה זו היא אחת הקשות בתורתנו, וחלילה למורה להסתפק בפתרונות קלים, "המסבירים" את ה"מחה תמחה" ע"י תרגומים ללשון חילונית, של "צו ההיסטוריה" או לפרזיאולוגיה זולה על דרך "קיום הרעיון הנצחי דורש ראשית כל קיום פיזי של האומה נושאת רעיון זה". ובוודאי ובוודאי אין להשתעשע במשפטים כגון "דורות על דורות משך אלפים בשנים חינכו יהודים יראי שמים את ילדיהם על ברכי התנ"ך ואך משחק הגורל רצה שדווקא צעיר יהודי בישראל המתחדשת ימצא בו "בעיות חינוכיות מסובכות" (דעות ז, עמ' 58). אין זו דרך רצינית ללמוד פרקי תנ"ך קשים הכוללים בעיות מסובכות (לא במרכאות) מבחינה מוסרית וחינוכית, וכל פרשנינו הגדולים החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו בבעיה המוסרית של פרשתנו. כל מורה המנסה לסתום פי תלמידו המקשה קושיות ומתלבט בטענה "כי דורות על דורות למדו יהודים יראי שמים פרקים אלה ולא היה להם קשה כלל ורק אתה מקשה קושיות", מוציא דיבה על דורות אבותינו, על פרשנינו הגדולים ויוצר רושם מוטעה לגמרי כאילו תהום פעורה בין כל הדורות לומדי התורה אשר כביכול לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו ולא הקשו ובין דורנו אשר כביכול הוא הראשון לגלות קושיות, וכאילו הוא הראשון אשר עדינות ליבו לא תתנהו לקבל בלי היסוס ובלי קושי הצו האיום והנורא של "מחה תמחה" הכתוב בתורתנו אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". וכשם שאין על המורה להצטער על כך שתלמידו מקשה קושיות ומתלבט לבטים, כין אין עליו לשוש על כיתה שאינה מקשה קושיות ואינה נרתעת ומקבלת את ה"מחה תמחה" בביטוי של "בסדר גמור" החביב כל כך על תלמידינו. ושוב: הפסוק (דברים ד', כד) "כי ה' אלוקיך אש אכלה" איננו הסבר למצוות בלתי מובנות אלא מזכיר לנו את חוסר יכולתנו להבין את דרכיו.

כמו כן יש להתנגד לכל מיני אנלוגיות מוטעות ופסולות (על דרך של אקטואליזציה זולה), שהרי כבר אמרו חז"ל "שבא סנחריב ובלבל כל האומות" ואין "עמלק" כמשמעו קיים היום.

להבנת המדרש שהועמד בראש גיליוננו ראוי להתעמק באותו מדרש רב חשיבות המובא ברש"י לשמות י"ז, טז ד"ה כי יד על כס יה. ומשם יתברר כי אין עמלק אשר את זכרו נצטווינו למחות מושג גזעי או סימן אתני, ואף לא רק אב טיפוס לשונאי ישראל (כי לא נצטווינו למחות זכר מצרים, להיפך – נאסר עלינו לתעב אותם!), אף לא אב טיפוס של מי שמתקיף חלשים ומזנב נחשלים, אלא שהוא אויבו של ה'. הוא המעכב היות "כסאו" שלם ו"שמו" שלם ורק כשיימחה זכרו יוכל לבוא היום בו יהיה "ה' אחד ושמו אחד".

יש להזכיר לתלמידים את הפסוקים בפרשיות שמות, וארא, בא, בהן מודגש שלא באו כל המכות והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אלא כדי להודיע כי לה' ארץ ומלואה ולו לבדו הכוח והממשלה, וברגע צאת ישראל ממצרים, מבית עבדים, אשר כמאמר חז"ל עוד מעולם לא יצאו משם עבד או שפחה לחופשי, נתגלה לעולם כולו כי יש כוח מעל לאדירי עולם ומושליו, מעל פרעה ורכבו ופרשיו, באותו רגע כאילו עמד כל העולם דום מפחד ה' ומהדר גאונו כפי שמתואר בשירת הים:

שמות ט"ו, יד: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת" וכו', וכו'.

ומתוך אותה עמידת דום, מתוך אותה תהייה והשתוממות, מתוך אותו פחד ורטט המתואר כאן בשירה, אולי היו צועדים עמי העולם וכל האנושות צעד גדול קדימה להכרת האמת והצדק לאמונה בא-ל אמונה ואין עוול; וזו העמידה סביב האמבטיה הרותחת, אשר אין איש מעז לקפץ לתוכה, מסמלת את אותו הרטט לא בפני העם היוצא ממצרים אלא בפני אותו כוח המוציאם ועדיין אין יודעים לכנותו בשם. עד... שבא האחד וקפץ לתוכה, והורה דרך לאחרים. מה האימה? מה הפחד? כי יצא עם מארץ מצרים? וכי לא יצאו עמים רבים גוי מקרב גוי? ומי יוכיח כי הוצאו? כי לא בכוחם יצאו? וכעת נודדים הם במדבר – המון פרוע עייף ויגע – ולמה לא נלחם בו לשלול שלל ולבוז בז? ואם גם הוא הוכה, מה בכך, הן זוהי דרך המלחמות מאז ומתמיד כי יכה זה את זה ופעם ינצחו אלה ופעם יגברו אלה. ובכן גז הקסם, חלפה התדהמה, עברה יראת הכבוד, חזר העולם לקדמותו, לאליליו – לאלילי כספו, לאלילי זהבו, לאמונתו בכוח האדם, בכוח הזרוע ונתקלקלה ההזדמנות. מי קלקל? עמלק. לכן מלחמה בו לה' מדור דור.

כן יש להבין את האמבטיה הרותחת אשר צינן אותה עמלק.

להבנת דברי בעל העמק דבר יובאו בזה דברי הזהר על מלחמת כדרלעומר והמלכים אשר אתו (בראשית י"ד):

זהר חלק א', פרק ו':

בשעה שנתכנסו כל אלה המלכים, היו מתעסקין בעצות על אברהם לאבדו מן העולם. וכיוון שתפשו את לוט בן אחיו של אברהם מיד נפטרו להם והלכו כמו שכתוב (יב) "ויקחו... את לוט וילכו". ולמה? שכן לא באה כל אותה מלחמה אלא בגין (= בשביל) אברהם. וכל כך למה? שהיה אברהם אבינו מרחיק כל באי עולם מעבודה זרה ומקרבם לעבודת ה'.