לידת משה

לדברי האגדה שהבאנום בראשית גיליוננו, שהם מתמיהים ומוזרים מכמה בחינות, נביא בזה את דברי אחד הפרשנים לרש"י והוא בן דורנו, המשתדל בייחוד להסביר את דברי המדרשים המובאים ברש"י ובייחוד בהיותם מתמיהים, הלא הוא ר' חיים הירשנזאהן בספרו "נמוקי רש"י", אחרי הסבירו בפרוטרוט שאין להבין את דברי המדרשים כמשמעם ושרבות מדרשות חז"ל אינם רק "בדרך אגדת השיר להעטיף בהם איזה רעיון מוסרי או לאומי או אמוני", הוא מתייחס לדברי רש"י שהבאנום לשאלה א.

ולזאת צריכים גם פה למצוא את הרעיון האגדי המעוטף בדרמה הזאת של ויכוח מרים עם אביה עמרם, והוא לדעתי: להראות לנו, כי בעת גזרה וצרה על עם ישראל חוש הייאוש הוא יותר רע מן הגזרה, שהוא מועיל לחזק את מטרת הגזירה באופן היותר נורא עוד מן הגזרה עצמה.
וזה שנתנה האגדה בפי מרים: "גזרתך קשה משל פרעה" ובאה להראות שלא רק שלא נתייאש מהשתדלות לבטל את הגזרה, אך גם עלינו לעשות את שלנו בדברים שהם קיומו של עולם ושל עם ישראל. עמרם לא היה צריך לפרוש מאשתו גם בעת גזרת פרעה על כל הבן היילוד, כי חיוב כל העם הוא לפרות ולרבות, ולא לפחוד פן יוולד זכר וישליכו אותו המצרים היאורה; כי זה בכלל אמרם "בהדי כבשא דרחמנא למה לך?!" אין מעצור לה' להושיע למושיען של ישראל אם נשתדל להצפינו ובאופנים שונים, ואדרבא צריכה להתחדש כנשר נעורינו לעשות כל מה שבכוחנו לקיום עמנו גם בעת הגזרה.
ויש אולי בזה גם מעשה הלכותי, הלכה למעשה, בארצות הסוועטין אשר היעווסיקען (כך!) וה"עמעת" משתדלים להשכיח תורה מפי זרענו להכרית עולל ויונק מבתי תלמוד תורה, לא יתייאשו היהודים המעונים שם, ויאמרו שראוי לגזור על עצמנו שלא נישא נשים ולא נוליד בנים לבהלה, אדרבה! יחדש כנשר נעורם וקווי ה' יחליפו כוח לחזק עם ישראל, שאם לא נעשה זאת ונתייאש תהיה גזרתנו קשה יותר מגזרת הפורע פרעות בישראל, שנמצא – חס ושלום – עם ישראל כלה, אך לא נתייאש מתקווה ולהשתדל בכל האפשר – אם מעט ועם הרבה – לבטל גזרתם...

(הדברים הובאו לבית הדפוס בשנת תר"ץ).

אולם עם הבנתנו את רעיונה של האגדה, עדיין עלינו להבין מה היא האחיזה בכתובים לדברי אגדה אלה, וכן מה הוא הקושי בפסוק המתיישב על ידם (שאלולא הייתה האגדה מיישבת קושייה בפסוק, לא היה רש"י מביא אותה). והנה הקושי הוא בצמידות של פסוק ב' לפסוק א', ונראה על פי צמידות זו שבן ראשון שילדה בת לוי לאיש מבית לוי היה משה, והלא אהרן גדול ממשה ומקרא מלא הוא (ז', ז) "ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים בדברם אל פרעה". ועוד נאמר (ו', כ) "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה". ועל כך מיוסדת האגדה שפסוקנו (ב', א) מדבר בליקוחין שניים. ואף הביטוי המוזר "וילך" מתיישב על ידי כך אלא שהרמב"ן שכמובן אף הוא ראה קושי זה בצמידות פסוק ב לפסוק א וישבו בדרך של מוקדם ומאוחר, ומותר על אגדת חז"ל, ואף מוצא הסבר אחר למילת "וילך" כאן על פי נוהג הלשון.

לדברי המדרש שהובאו בשאלה ג נביא מקצת דבריו של אחד מגדולי פרשני המדרש הוא ר' זאב וולף איינהורן (המכונה במדרש רבה דפוס ראם מהרזו"ן) בספרו (שהוסיפו על פירושו המודפס במדרש רבה) "נתיב חדש" (ווילנא 1846) ואלה דבריו:

וצריך ביאור איך יתורץ בדברים אלה השאלה ששאל "למה עמדה מרחוק?" העניין בזה, שבסוף סדר בהעלותך כתוב (במדבר י"ב) "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", ולפי פשוטו פירושו, שאם היה כן שאביה ירק בפניה הייתה צריכה להיכלם שבעת ימים, אך חז"ל למדונו על פי דרך מידה י"ז (מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם) "מדבר שאינו מפורש במקומו ומפורש במקום אחר", שכל דבר שכתוב בתורה בדרך "אם", הכוונה שכן היה באמת, וכן כאן; כך היה המעשה בעת שהושלך משה ליאור עמד אביה וטפח לה על ראש ואז נזף בה וכמו שאמרו (במועד קטן דף ט"ז) שנזיפת נשיא שבעה ימים (= היינו מי שנזף בו הנשיא יהא בנידוי שבעה ימים), כי עמרם גדול הדור היה.
עד שהקרה ה' לפני שהראו לי מפורש בסוף מדרש משלי על הפסוק "חגרה בעוז מתניה"; זו מרים שקודם שנולד משה אמרה: "עתידה אמי לילד בן שמושיע את ישראל", כיוון שנולד וכבד עול שעבוד עליהן עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: "היכן נבואתך?" ועומד מרקק בפניה, ועם כל זה הייתה מתאמצת בנבואתה.
וזוהי כוונת המדרש כאן במה שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק" שאם כפשוטו שעמדה לראות מה יעשה עם אחיה הייתה צריכה לעמוד מקרוב, ותוכל לראות היטב, על כן דרש על פי המידה: אם אינו עניין שעמדה רחוק מאחיה, תנהו עניין שעמדה רחוק מאביה, שנזף בה ונידה ואתה והוצרכה לעמוד "מרחוק" כדין נידוי...