דיני השחיטה

פרקנו עוסק בעיקרו בשני עניינים: באיסור בשר תאווה (היינו אכילת בשר מבלי שיזרק הדם על המזבח ומבלי שיקריבו האמורים) ובאיסור אכילת דם. אמנם בתפישת החלק הראשון יש מחלוקת בין החכמים ויפה סיכם אותה רנה"ו, בפירושו לויקרא:

ד"ה אשר ישחט: נחלקו רבותינו ז"ל: יש סוברים שהפרשה כולה מראשה ועד סופה נאמרה במוקדשין, מתחילה ענש על השוחט בחוץ ופרשת "ואליהם תאמר" (ח' י"ט) להזהיר על ההעלאה, אבל בשר תאווה לא נאסר להם מעולם. ומה שכתוב בדברים (פרק י"ב) "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך... ואמרת אוכלה בשר... באכל אות נפשך תאכל בשר" היא לצוות על השחיטה, שבמדבר היה מותר להן בחולין בשר בחירה. וזוהי שיטת ר' עקיבא (פרק קמא דחולין דף י"ז). ועל דרכה פירש רש"י את הפרשה. ויש סוברים שהפרשה הראשונה מדברת בחולין, שבמדבר אסר להם לאכול בשר חולין, והוצרכו לזבח הכל זבחי שלמים ולבסוף ארבעים שנה התיר להם בשר תאווה כבואם לארץ, וזוהי שיטת ר' ישמעאל, והיא הקרובה לפשט.

גם הרמב"ן הלך בשיטת ר' ישמעאל, יעויין בדבריו המפורטים והוא מוסיף "והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט". ולפי תפישה זו יש להבין גם את שאלות א, ב, ו-ג 5, בגיליוננו.

לשאלה א נביא בזה את דברי ר' חיים יוסף פאלאק, הוא מבארו הנאמן של בעל העקדה (ברוב הוצאות העקדה המאוחרות הובאו גם דבריו בשולי הגיליון). והמסוכם חלק מדבריו:

תוכן דעתו בקיצור הוא, שאחרי שכוונת התורה היא שני עניינים, האחד לישר הדעות ולהסיר כל שיבוש וטעות מהשכל העיוני, והשני לטהר חומר האדם ולהרחיקו מכל תאוה בהמית, והנה הראשונה אינה צריכה חיזוק גדול, כי מייד תיוודע הדעה האמיתי ותושרש בלב האדם, הלא חיש קל כמוץ מגורן יסורו כל השיבושים ובהיגלות האמת יפוצו מפניה כל הדעות הנפסדות המתנגדות לה.
פאר דער וואההרען איבעצייבונג שווינדען אללע אירטימער אים נוא דאהין.
אשר על כן יראו כל השיבושים האלה רק כמומים מוסריים, הדבקים רק בחיצונו של האדם. אלס אייססערליכע מאראלישע געברעכען. ואינם מושרשים בקרב איש ולב עמוק. ועל כן גם על נקלה יוכל איש להסירם מעליו. ועל כן בא באזהרת שחוטי חוץ, אשר היא רק להרחיק רעיון עבודת השעירים והאלילים מלב ישראל רק לשון... המורה על חיצונו של אדם... אפס התשוקה העזה והתאווה הבהמית אל אכילת החלב והדם ושכיבת העריות הן תכונות רעות בפנימיות נפש האדם הרעה, אשר לא על נקלה תוסרנה מלב בעליה. על כן צריכה אזהרתם חיזוק גדול...

לשאלה א 5, נביא בזה דברי הר"ן שהובאו בגיליון חיי שרה תשכ"א.

דרשות הר"ן (רבנו נסים) על התורה: (מתוך הדרשה החמישית):

המצוות והעבירות אשר בתורה הם על שתי פנים: מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמידות וכמעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה וכאכזריות וכזימה ורכילות, ודומיהם, שהן יעשו רושם בנפש מהצד שהן עבירות, ובגוף, לפי שהמידות יפעלו בליחות, כמו שהליחות יעשו תכונה במידות.
(כי כמו כאשר יהיה דם הלב רותח, יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח). הנה אם כן אותן המדות יחייבו המזגים הגופניים ולזה ימשך עניינים לבנים, וזה רוע אנשי כנען;
אמנם הדברים העושים רושם בנפש בלבד והם האמונות עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל עם היותם עובדי עבודת כוכבים לא היה מחויב שיעבור רשומם לבניהם, ולכן בחר אברהם בהם והרחיק בנות הכנענים. ולכן היו האבות מזהירין מהתחתן בבנות כנען להיות הכנותיהם הלביות (=מלשון לב) רעות ומועברות לבניהם אחריהם על הצד שאמרנו, כי הן רושמות הנפש והגוף ולכן ימשכו לבניהם אחריהם.

למשמעותה של עבודת השעירים ולרשומי מלחמת תורתנו בעבודה זו עיין מאמרו החשוב ביותר של פרופסור י. מ. גרינץ: "לא תאכלו על הדם". (ציון, תשכ"ו שנה ל"א חוברת א'-ב' עמוד 1-17 ).

שם גם הסבר מאיר עיניים בטעם האיסור וכן בטעם הביטוי (פסוק ה') "זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה".