ברכת יצחק ליעקב

הקושי העיקרי בפרק זה – ומה שמעסיק או אפילו מדהים את הלומדים בראש וראשונה – אינו קושי לשוני, מילים או ביטויים בלתי מובנים, אלא העניין כולו, עניין הברכה שנטלה במרמה ושנתנה בטעות, והשאלה שאלה כפולה: שאלת הצדקתו של מעשה רבקה בהחלפת הבנים ושל יעקב בשמעו בקולה, מצד אחד, ושאלת מהותה ותועלתה של הברכה שניתנה שלא בכוונה, למי שלא היתה מיועדת לו מלכתחילה. בשאלה הראשונה עסקנו בגיליון תשט"ו שאלות א, ב, וכן בגיליון ויצא תשי"ד א, ב, ובייחוד בגיליון תולדות תשכ"א. הפעם עוסק גיליוננו בשאלה א בשאלה השנייה, אשר נסח אותו אברבנאל, בשאלותיו בלשון זו:

איך חשבה רבקה שהברכות שיתן יצחק ליעקב בחשבו שהוא עשו יועילו ליעקב, בהיות כונתו לברך את עשו ולא את יעקב, והנה הכל הולך אחר הכונה... ואיך אם כן חשבה הצדקת ויעקב גם כן, שהברכות המכוונות לעשו יועילו ליעקב, שלא עלה על לבו של יצחק לתתו לו?

ואולם השאלה שבה עוסק אבן כספי היא חמורה יותר. מהו בכלל כוחה של ברכה (או של קללה) – אם ה' לא ברך, והן רק הוא מקור הברכות.

והנה להוציא מלבנו אמונה בכוחה העצמי של ברכה (או קללה), אמונה בברכה כבכוח מאגי-עצמאי, חזר והדגיש אבן כספי בספריו כפעם בפעם שאין הברכה או הקללה יכולה לפעול שום פעולה מצד עצמה אלא רק מצד המקבלים המאמינים בכוחה. כן אומר הוא בפירושו למשלי "חצוצרות כסף" (בתוך הספר עשרה כלי כסף).

ל' פסוק י':         אל תלשן עבד אל אדניו פן יקללך ואשמת. "יקללך ואשמת" אין הקודם בסדר קודם בסיבה, כי אין הקללה מחייבת באשם, אבל הם שני ענינים נבדלים, כאלו אמר: הנה יקרוך שתי רעות, הראשונה שהוא יקללך והאחרת שתוריש לנפשך אשם. ועון אשר חטא, כי לאיש שלא גמלך רעה – והוא העבד – אתה תעשה לו רעה.

וענין הקללה כבר גלינו בספרינו הקודמים, כי אין בה טעם, רק לפי המקבלים מצד פעל המדמה.

דברים חשובים בעניין זה כתב יחזקאל קויפמן, בתולדות האמונה הישראלית (כרך ראשון ספר שני, עמ' 479-477), והנה קטע מתוך דבריו (המשתייכים לשאלתנו):

האמונה בכח הגנוז במלה היא מן האמונות ששרשיהן עמוקים ביותר בנפש האדם. אולם השקפת המקרא על כחה של המלה אינה יכולה להיות שונה מהשקפתו על כחם של האמצעים המגיים בכלל, שהמלה היא אחד מהם, הקוסם האלילי היודע את סוד הלחש כחו גדול לברך ולקלל, ואלו האל המקראי אינו פועל בלחש ואינו נפעל ממנו. אנו רואים כאן בברור את קו הפירוד התהומי בין האמונה הישראלית ובין האלילות.
...בברכת איש האלוקים פועל רצון האלוקים... כח הברכה והקללה ניתן גם לאב, לכהן, אולם גם אלה פועלות ברצון האלוקים ולא בכחן העצמי.
...הכהן הישראלי נצטוה ע"י אלוקים לברך את ישראל... תפיסת המקרא נתבטאה דוקא כאן בבהירות שאין כמוה: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". הכהנים ממלאים את מצות הברכה, והאל הוא המברך באמת. לא גלה האל לכהן הישראלי לחש על אלוקי, לא נתגלה לו סוד טמיר של צרופי מלים המשפיעים על העולם, המכריחים את האלוקים לברך או המעוררים בכח עצמם את שפע ברכתו...

(ועיין שם בפרוטרוט).

שאלות ג, ד שבגיליוננו עוסקות באותו פסוק פרדוקסלי שבו נבעת יצחק על מה שנתגלה לו כמרמה ויחד עם זה מאשר את ברכתו.