הפטרה לשבת שובה
הושע פרק יד
שבת זו שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת שבת שובה מפני שמפטירין בו (הושע י"ד) "שובה ישראל", והעם קורין לו שבת תשובה, מפני שהיא בתוך ימי התשובה... ואין נער אומר ההפטרה אלא קורין איש חשוב.
(עגנון, ימים נוראים, קפ"ט)
ועיין גם גיליון פרשת האזינו תשי"ט.
בשאלות ב ו-ג עסקנו בדרגות התשובה, בהבדל שבין תשובת "עד" ותשובת "אל". נביא בזה את דברי הרב קוק, מתוך אורות התשובה (פרק י"ז), שהבאנום בגיליון נצבים-וילך תש"ה:
"וְשַׁבְתָּ עַד ה'"
"כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"
תחית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה.
כשרוצים באמת לשוב, אע"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אע"פ שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש, עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עליה רוחנית... וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותן, הארת התשובה ישגה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה (דברים ל' ב'): "ושבת עד ה' אלוקיך", (דברים ל' י'): "כי תשוב אל ה' אלוקיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כח בשום עכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול יגלה הקדש. וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה, יגמל זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
עד כאן דברי הרב קוק זצ"ל.
שאלה ד עוסקת בחלקו השני של פסוק ג' אשר התלבטו בו פרשנים.
כי כשלת בעונך: האם כוונת פסוקנו לומר: כשלת בגלל עוונך, דהיינו עוונותיך גרמו לכשלונות שבאו עליך? עוונותיך הן סיבת הפגעים והאסונות שבאו עליך? או אם כוונת פסוקנו לומר כשלת בעוונך, עווניך הם הם הכלשונות, לא. תוצאות עוונותיך היו כשלונות, אי הצלחות, טפלות, אלא עוונותיך הם עצמם הנם הכשלון, הם ירידתך, נפילתך?
לשון אחרת: האם ב' בעוונך היא ב' הסיבה או ב' הכלי? האם "הכשלון" שעליו מדובר הוא העונש הבא בסיבת העוון או הוא העוון עצמו?
ועיין דעת רש"י רד"ק ובאור בשאלה זו בגיליון האזינו תשי"ט.
שאלה ה עוסקת בדברי הווידוי אשר שם הנביא בפי העם כאשר אין דוגמתם באף אחד מספרי הנבואות:
לפי דברי הפסיקתא רבתי דווקא בזה נבדל הושע מכל הנביאים:
"שובה ישראל": כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע, ירמיהו אמר (פרק ד') "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב", וישעיה אמר (פרק נ"ה): "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ולא מלמדים את ישראל מה לומר. אבל הושע אמר: "עשו תשובה" ומלמדם מה יפייסו על עצמם. (פרק י"ד): קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אמרו אליו: "כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו".
לשאלה ה1 (ב) נביא בזה כלל דקדוקי חשוב אשר מדבר עליו רד"ק בספרו "המכלול" (שער דקדוק הפעלים):
...וכן לא הקפידו העברים בסדור התיבות זו לפני זו והכניסו אות השמוש או מלת הענין זו בזו, אע"פ שהמלה הראשונה או אות השמוש ענינה היותר באחרונה. וזה עשו בדבר שאין לטעות בו, ולומר הפוך הסברא הנכונה כמו:
(תהלים פ'): "ותשקמו בדמעות שליש" שהוא כמו "ותשקמו דמעות בשליש", אע"פ שיש לומר בזה פירוש זולתו, שלא יהיה הפוך, כלומר: השקתמו בדמעות שלש פעמים והוא רמז לשלש גלויות ויהיה שליש תאר לשני (=כמו שלישי)...
(מלכים ב' ט'): "ותשם בפוך עיניה" – ותשם פוך בעיניה.
(בראשית מ"א): "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף" – באו מצרימה אל יוסף לשבור.
(בראשית ל"א): "יש לאל ידי" – יש אל (=הכוח) לידי, וכן ת"א: "אית חילא בידי"... וכן (תהלים פ"ט): "כל רבים עמים".
(עמוס ה'): "וקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי" – ויודעי נהי אל מספד.
(ישעיה ס'): "יעלו על רצון מזבחי" – יעלו על מזבחי לרצון.
(שמות כ"ח): "תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל" – תפתח את שמות בני ישראל על שתי האבנים. ואפשר לפרשו כמשמעו ויהיה "על" במקום בי"ת השמוש, כמו (שמות כ"ט ג') "ונתת אותם על סל אחד".
(תהלים קי"ט): "את חוקיך אשמור אל תעזבני עד מאד" – את חוקיך אשמור עד מאד אל תעזבני. (ולא נראה לי, נ.ל.).
(תהלים קל"ח): "כי הגדלת על כל שמך אמרתך" – כי הגדלת על כל אמרתך שמך.
ועוד דוגמאות רבות מאד.
