אחרי החטא...

גיליון זה הוא המשכו של גיליון בראשית תשכ"ז. שם עסקנו בפסוקים הראשונים של פרקנו – בחטא. בפסוקי גיליוננו אנו עוסקים בעיקר בפסוקים העומדים בין החטא ובין העונש. יש להדגיש ולחזור ולהדגיש לתלמידינו, שלפי תפישת התורה ולפי מגמת פרקנו לא זכה האדם בשום גדולה, בשום תוספת חכמה על ידי הפרתו את צו ה', (לא זכה ב"אור השכל", ב"התקדמות", ביציאה מן ה"פרימיטיביות" כפי התפישות הוולגריות הרווחות בשוקנו). כוונת הפרק היא הפוכה: מובלטת הירידה, ההתרוששות. עתה עם עירום ועריה. ("מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה", רש"י עפ"י חז"ל פסוק ז' ד"ה ותפקחנה). המדרש שהבאנו בשאלה א מוסיף עוד צד: אבדן הביטחון העצמי, אבדן אומץ הלב, אבדן הכבוד לאחר החטא. והשווה למדרש זה:

            לפסוק במדבר פרק ה' פסוק ב'

"וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב"

ספרי י"א:

ר' יוסי הגלילי אומר: בא וראה כמה כח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, לא היו בהם זבים ומצורעים; ומשפשטו ידיהם בעברה – היו בהם זבים ומצורעים!... ר' שמעון בן יוחאי אומר: בא וראה כמה כח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, נאמר בהם (שמות כ"ד) "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" ולא יראים ולא מזדעזעים; משפשטו ידיהם בעברה, מה נאמר בהם? (שמות ל"ד) "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן אור פניו וייראו מגשת אליו".

(לשון במדבר רבה י"א: ...ומכיון שחטאו אפילו, פני סרסור לא היו יכולין להסתכל... והשווה רש"י שמות ל"ד ל' ד"ה וייראו מגשת).

ועיין עוד: במדבר רבה י"א:

עד שלא חטא דוד באותו מעשה (תהלים כ"ז) "ה' אורי וישעי ממי אירא", כיון שבא אותו מעשה לידו (שמואל ב' י"ז) "והוא יגע ורפא ידים".

שאלה ב עוסקת בדבר שהתקשו בו המפרשים בגלל ההגשמה החריפה שבו. ונתחלקו בה הדעות וניסו ליישב את ההגשמה ע"י שייחסו את ההתהלכות לא לה' כי אם לקול או לאדם. את רעיון דברי ר' אבא מר כהנה הסביר באריכות רש"ר הירש.

ר' שמשון רפאל הירש:

חכמינו מעירים "עיקר שכינה בתחתונים", בתחילה בקש ה' להשרות את שכינתו בארץ. רגילים אנחנו לחשוב שקרבת ה' אל הנביאים היא מצב יוצא מן הכלל. משום כך כה רבים המסתפקים, הכופרים באפשרות של הנבואה. אך לא כן דעת רבותינו: לא שליחות הנביאים, לא התגלות ה' לאבות, למשה ולישראל – הן הן היוצאות מן הכלל; אלא הפוכו של דבר. ריחוק ה' מן האדם – זה ששת אלפים שנה – הוא המגלה מצב בלתי טבעי – שכן: "עיקר שכינה בתחתונים".
וכן נמצאנו למדים ממעשה גן עדן: לא בעולם הבא אלא בעולם הזה יכול השלום לשכון עם האדם – שלום בלבו, שלום עם הטבע מסביבו, שלום על אלוקיו מעליו, שלום והרמוניה עם עולם ומלואו. הטבע – גן פורח, חית השדה – לרגליו, ואף זוחלי עפר מתרועעים עמו – ובתוך כל אלה עומד האדם, בצלם אלוקים ובקומה זקופה; הוא מתעלה אל אלוקיו וה' קרוב אליו, משיח עמו, מורו ומדריכו – אך כל זה תלוי בכך, שהאדם בכל תפארתו יכנע לאלוקיו ומפיו שמע "מה טוב ומה רע". אך עטרת האדם תוסר מעליו, אם "ישמע תורה מפי החיה ויבקש להדמות אליה".
לפתוח שנית את שערי גן עדן, להחזיר את השלום לארץ, שלום מחיה ועד אדם, להשיב שכינה לתחתונים – זוהי תכלית התורה ושכרה, והיא כתובה בכל דף מכתבי הקודש. חשוב ללמוד דבר זה מראשית תולדות האדם; אם נקרא אחר כך על שליחות הנביאים, או על המעמד הגדול, בו כל עם ה' נביאים – אל נראה בכל אלה מצבים על-טבעיים, אלא נראה אותם כדרך שהיו באמת: חזרת העולם לקדמותו – חזרה לשעה בכח התורה.

להבנת דברי הרמב"ן יש להביא את דבריו ויקרא כ"ו י"ב:

ד"ה והתהלכתי בתוככם:   שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת, כמלך מתהלך בקרב מחנהו, מספיק להם כל צרכם.

לשון אחרת: את "ההתהלכות בתוך" מבין הרמב"ן כגלוי השגחתו (הפוכה הנהגת עמו או עולמו תוך הסתר פנים).

שאלה ג עיקר מטרתה להראות שגם דברי רש"י במקום שהם נראים קלים ופשוטים – טעונים עיון רב והתעמקות. הקושי הראשון הוא זה שאילצו להחליף "מי הגיד" ב"מאין לך לדעת". ויפה העיר בעל רכסים לבקעה:

ד"ה הגיד: יש "הגדה" שאינה בפה אלא הוראות מחשבה על ידי מעשה (=צייגען) וכן (דברים כ"ו) "הגדתי היום לה' כי באתי" עדיין לא דבר כלום אלא הראיתי היום בהבאתי בכורים אלו כי באתי (=געצייגט) (שמואל ב' י"ט) "והגדת היום כי אין לך שרים" ודוד לא דבר דבר, אבל מעשיו הוכיחו כן; (בראשית ל"א כ') "על בלי הגיד לו כי בורח הוא" – מעשיו לא הוכיחו כן.

ואילו לקושי השני מעיר פרשנו הקדמון של רש"י, אלמושנינו:

לא הניח רש"י הפסוק כמשמעו, מי הגיד לו לדעת שהוא ערום, כי לפי שכבר אמר למעלה "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו" כי מאחר ששלל מהם הבושה נראה שהיו יודעים שהם ערומים, שאם לא כן היה ראוי שיאמר: ויהיו שניהם ערומים ולא ידעו. כי שלילת הבושה וחיובה הן נשואין על נושא קיים שהוא היותם ערומים וידיעתם שהם כן. וזה ידוע למי שאינו ערום ממלאכת ההגיון אף למי שהוא לבוש ממנה מחלצות.

לשאלה ד 3. לא הבינו המתרגמים את כל כפיית הטובה הנרמזת בדברי אדם אלה, (אפשר לומר: את החוצפה המגוללת את האחריות מעצמו ומטילה אותו על ה') וטשטשו את עיקר הפסוק על ידי שלא תרגמו את שתי ה'נתינות' שבפסוק ע"י אותו פעל:

Luther: Das Weib, das du mir zugesellt hast, gab mir...

Version Landale: la femme que tu as placée auprès de moi qui m'a donn...

וכן בתרגום החדש "המדעי":

Speiser Anchor bible 1964: the women you put by my side – it was she who gave me...

וגם בובר רצה לתרגמו בשתי מילים שונות והציע כן בטיוטה (כמו לעיל, בתרגומו של לותר), ואילו רוזנצווייג העמידו על כך להביע את החוצפה על ידי הנתינה הכפולה:

"Die Infamie des doppelten geben {חסר}...

(מתוך הערותיו בכ"י לטיוטה של בובר)

ואף הוא מסתמך על רש"י, היורד כאן לעומק פשוטו של מקרא.