הפטרה לשבת חזון

בהפטרה זו עסקנו גם בגליונות לפרשת דברים תש"ך, תשכ"א, תשכ"ב (שם במיוחד במבנה של פסוקים כ"א-כ"ז) ובשנת תשכ"ד בקטע המהווה לדעת פרשנינו ולדעת חוקרים חדשים את החלק הראשון של הפטרתנו: פסוקים א'-ט'.

הפעם עסקנו בפסוקים בודדים, בעיקר בט' ובכ"ז אשר יש בפירושם חילוקי דעות בין מפרשינו.

לפסוק ט' נביא בזה את דברי המלבי"ם שהובאו אשתקד בגיליון תשכ"ד, מפני חשיבותם המתודולוגית: רגילים אנו יותר מדי בלימוד הנביאים ללכת בשיטת ראב"ע ורד"ק הרואים בכל הקבלה רק כפל עניין במילים שונות מבלי לבדוק את ה"מילים השונות" על השוני שביניהן, מבלי ראיית האספקט החדש אשר מוסיף לעתים חציו השני של הפסוק על חציו הראשון.

ואלה דברי המלבי"ם, שהובאו שם:

ד"ה כמעט: מוסב על שריד והאתנח עד, והכ"ף – כ"ף האמתות כמו "השבעה לי כיום".

ד"ה כסדום היינו לעמורה דמינו: העברי ידבר בערך הדמיון לפעמים בפעל "דמה" ונקשר עם למ"ד – "לעמורה דמינו"; ולפעמים בפעל "היה" ונקשר לרוב עם כ"ף – "כסדום היינו".
ויש הבדל גדול ביניהם, כי פעל "היה" הנקשר עם כ"ף מורה, שהיה כן ממש; אבל פעל "דמה" עם למ"ד, מורה שנדמה לו רק במקצת או בדבר אחד: (איכה ב' ה') "היה ה' כאויב" – היה כן ממש, אבל (שיר השירים ב' ט') "דומה דודי לצבי" היא רק במהירות מרוצתו.
ואחרי שהמליצה הזאת תפארתה, שהמושגים יתעלו מן הקטן אל הגדול, מן הקל אל החמור, הנה מחק המליצה וכלליה, שלא תרד, רק תעלה במושגים, ולפי זה – אמר שאמר "כסדום היינו" שהוא השווי המוחלט, איך יאמר "לעמורה דמינו" שהוא הדמוי במקצת? והיה ראוי לומר בהיפך: לעמורה דמינו (ויותר מזה) כסדום היינו? וכמו שאמר המתפלל (תהלים קי"ב) "דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות" – שוה בהחלט. ומזה תראה כי מה שאמרתי בפרושי לא דבר ריק הוא:
אם לא היה ה' משאיר לנו שארית מעט בחסדו, "כסדום היינו", ר"ל אחר שהיינו במעשינו כסדום; "לעמורה דמינו" – היינו דומים בענין החורבן והאבדון לעמורה שלא נמלט מהם איש, ולא כסדום שנצלו שם לוט ושתי בנותיו.

פסוק ט' מעניין הוא גם בהיותו מן הפסוקים שאין להם הכרע. וכאן לפנינו אחד המקומות שפירש רש"י נגד הטעמים, (ועיין גם שמות כ"ה ל"ד) והחוקר יהודה וועליש במאמרו "רש"י"[1] העיר שגם בישעיה מ' פירש "קול קורא במדבר" נגד הטעמים, אבל המעיין בדברי רש"י שם יראה שאינו מוכח.

לפסוקנו נביא בזה את דברי חיים פלעש, במאמרו "המסורה והנגינה":[2]

ישעייה א' ט' "כמעט" באתנחתא, לפי הפשט הפשוט היה לו לחבר עם חלק שני "כמעט"
עם "סדום היינו", ובעד כ' הדמיון כמעט כסדום...

בדברי חז"ל מובא הפ'... ברכות י"ט ע"א: תנא משמיה דר' יוסי: לעולם אל יפתח אדם פה לשטן, וא"ר יוסף: מאי קראה? שנאמר "כמעט כסדום היינו" – מאי אהדר להו הנביא? "שמעו דבר ה' קציני סדום".
בלי נגינה אין לפרש ולקרא באופן אחר, כי אם "הותיר לנו שריד – כמעט כסדום היינו...", אבל בעלי הנגינות רצו למעט ולקטן הדמיון עם סדום, ועל כן נקדו "כמעט" באתנחתא, ואפשר כי נקדו כן, משום ר' יוסי שאמר "לעולם לא יפתח פיו לשטן", כי בכל מה דאפשר למעט פתחון פה לשטן – מעטו.

                                                                       עד כאן דבריו
אשר לפסוק השני אשר עסקנו בו הפעם – הוא כ"ז, שתי התפישות השונות תוצאותיהן גדולות גם מבחינה רעיונית דתית, אין זו רק מחלוקת בהבנת הלשון והדקדוק, ההבדל בין פרשנינו לבין הפרשנים הנוצרים (רובם ככולם) היא בכך, אם תפדה ציון בזכות עשיית המשפט שבה, או אם לא בזכות תפדה כי אם רק בחסדו של ה' אשר רק הוא העושה משפט. ומעניינים הם כאן דברי הפרשן הנוצרי, המודה שהפירוש הראשון נראה לו מבחינת שימוש הלשון של ישעיה ובכל זאת בוחר הוא בשני – מטעמים מובנים.

ואלה דבריו בפירושו לישעיה א' כ"ז:

"It is uncertain whether judgement and righteousness are the virtues of the redeemed people, or the attributes of God manifested in the redemption. The former idea would be best in accordance with Isaiah's use of the words, but the latter which is common in the later parts of the book, undoubtedly gives the best sense in this connexion"

--------------------------------------------------------------------------------

[1] יהודה וועליש, רש"י, הגרן חלק ו, ברדיטשוב תרס"ו, עמוד 19.

[2] חיים פלעש, "המסורה והנגינה", "הצופה לחכמת ישראל" תרצ"א, כרך ט"ו, עמוד 210.