פרשת ציצית

עיין גם גיליון שלח תש"ה!

פרשה זו שנקבעה בהלכה כאחת מאותן שלוש פרשיות שמצווה לקראן "בשכבך ובקומך" - סכנה שמרוב היותה שגורה בפה אין הקורא אותה משמיעה לאזניו ואינו יודע מה הוא אומר. לכן צורך מיוחד להתעמק בפירוש מיליה ופסוקיה. העמדנו בראש גיליוננו שאלה (א) העוסקת בפירושה של המילה "ציצית" כשלעצמה. ויש להבין עפ"י רש"י (ועפ"י רשב"ם) ששתי הוראות לה, ההוראה האחת ניתנה לה על שם מורתה, השנייה על שם תכליתה.

(הערה: דרכו של רש"י להביא שני פירושים או שלושה לד"ה אחד, רק במקרה שאף אחד מן הפירושים אינו מספק אותו בשלמות. דרך זו שהבהיר לנו ר' אליהו מזרחי וכמה אחרים ממפרשי רש"י - אין להתעכב עליה באמצע השיעור ולהסיח את הדעת ע"י כל מיני דוגמאות מן עצם הפרשה - מעניין הציצית, וכדאי לעסוק בצד המתודולוגי הזה רק בסוף השיעור אחרי שנלמדה פרשת ציצית כשלעצמה. ואף זו רק בין מתקדמים).

הקשיים הסגנוניים בפרשתנו מרובים: למה נאמר "וראיתם אותו" ולא "אותם"? כיצד זה נאמר שהציצית תהיה לכם לציצית? ושוב: למה נאמר "וזכרתם... למען תזכרו"? ולמה נאמר בסוף פרשתנו פעמיים "אני ה'"? וכהנה רבות.

גיליוננו עוסק הפעם בעיקר בשאלה האחת, בכפל של "וזכרתם... למען תזכרו".

לדברי העמק דבר שהבאנו בגיליוננו רצוי להשוות את דבריו על חטאם של מאתיים וחמישים בני עדתו של קרח שהובאו בגיליון שמיני תשט"ו הסכנה שבלהט הדתי הבלתי מרוסן, הסכנה שבהתלהבות, באקסטזה שתשכיח את האדם את חובותיו היום-יומיות (שהיתה בעוכרי שני בני אהרן, שהוסיפו – כדברי חז"ל בספרו – "אהבה על אהבתם"), מודגשת בפירושו כפעם בפעם; ויפה רואה הוא שמלכתחילה יש ניגוד בין התלהבות דתית, דביקות בה' מתוך אהבה לוהטת ובין שמירה קפדנית על חובות אפורות יום-יומיות (הן ביחסים שבין אדם לחברו, הן ביחסים שבין אדם למקום) ורק מעטים הם המגיעים לידי כך שעם היותם בוערים באש קודש של דבקות בה' לא תקופח ע"י כך עשייתם השקולה והמדודה הצוננת שהם חייבים בה על פי ההלכה.

כך דבריו לדברים כ"ח ט':          

"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"

ד"ה כי תשמור: באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו – והיינו "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'.
ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מידת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה'... ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות ומכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועי"כ יסיח דעתו בשעת מעשה הקדושה ודבקות, מכל מקום "יקימך ה' לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה והוא סייעתא דשמיא וברכה, דכתיב באברהם אבינו בר' י"ח ג' בעת ביאת האורחים והוא היה מתקדש ודבק באלוקיו.

לעומת אברהם אבינו אשר ידע את ערך המעשה היום-יומי האפור ולא נסחף בגלי האקסטזה עד שהפסיק את "קבלת פני השכינה" כדי להאכיל ערביים המשתחווים לעפר רגליהם ולשמשם, לעומתו מעמיד בעל העמק דבר את אלה הרוצים להגיע לדרגה עליונה של דבקות שאינם ראויים לה בהזנחת חובותיהם המוטלים והמותאמים להם. וכן דבריו על הנזיר אשר נטמא:

במדבר ו' ט':

ד"ה וכי ימות מת עליו בפתע פתאום... ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.
ד"ה חטא על הנפש: אחרי שכתיב במת שבא בפתע פתאום, שאין שום אשמה על הנזיר מבואר שהחטא הוא שפרש עצמו מן היין, ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג העונג הרוחני של דביקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה, אות הוא שאינו ראוי לכך ובקש דבר שגבוה מערכו, וכיוצא בזה בארנו בפרשת קרח הפסוק (י"ז ג') "את מחתות החטאים האלה בנפשותם".

ואולם במקומנו רואה בעל העמק דבר את שתי הסכנות: את הזלזול במלוא החובות בשמירת המצוות האלוקיות מתוך התרחקות מן הקדושה והשתקעות בחולין מצד אחד, ואת ההתרשלות בקיום המצוות ובהקפדה על שמירתן מתוך התקרבות והתדבקות בה' בהתלהבות, ויש בדבריו הסבר נאה למאמר חז"ל:

            ירושלמי חגיגה פרק ב' הלכה א:

התורה הזו דומה לשני שבילין: אחד של אור (=האש), אחד של שלג. הטה בשל זו – מת באור, הטה בשל זו – מת בשלג, מה יעשה? ילך באמצע!