ספירת העומר וחג השבועות

בנושא גיליוננו עסקנו גם בגיליונות אמור תשט"ז, עיין שם.

הבאנו דעות שונות בטעם מצוות ספירת העומר. ונראה שיש להעדיף אותו טעם הרואה בספירה צפייה לקראת הבאות, הרואה בשבועות ביום שלאחר גמר הספירה את סיומו או שכלולו או תכליתו של חג הפסח אשר בו התחילה הספירה. כי נראה שכל מבנה פרשתנו מוכיח על קשר זה. על המורה להפנות לב תלמידיו למבנה המיוחד של פרשתנו. פסוק המבוא "וידבר ה' אל משה לאמור" חוזר בט', כ"ג, כ"ו, ל"ב, אך נעדר הוא לפני חג השבועות, שפסוקיו כולם נבלעים בפסוקים העוסקים בספירת העומר, הלא דבר הוא.

ר' דוד הופמן מסתמך גם על כך, שנקרא שבועות בלשון חז"ל "עצרת הפסח" כשם שיום שמיני הוא עצרת לסוכות.

לטעם ספירת העומר נוסיף בזה עוד את דברי ר' יוסף בכור שור, בפירושו לויקרא:

ד"ה תספרו חמשים יום: לכבוד תורה צוה הקב"ה לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: "יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים ולאחר חמשים יום ליציאתך יתן לך בתו!" אמר: "ולואי ויוציאני". לאחר שהוציאו המלך, אמר: "משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו". התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו.
כך כשדבר הקב"ה עם משה (שמות ג' י'): "לך... והוצא את עמי בני ישראל מארץ מצרים" ואמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" ואתן להם את התורה, הלך משה וספר הדברים לישראל ולא שמעו אל משה מעבודה קשה, אמרו: "שיוציאנו ממצרים משעבוד אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה!!" עד שיצאו התחילו ישראל למנות, מתי יתן להם את התורה. ונתנה להם לסוף חמשים יום. וצוה הקב"ה שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. כך שמעתי מאבי מורי זצוק"ל.

בשאלה ד נגענו בבעיה גדולה שעסקו בה פרשנים קדמונים וחוקרים חדשים. יפה ניסח אותה ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק:

והנה על קדושת היום הגדול והקדוש, אשר בו נתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה, אמר "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם...", צוה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם ובו הקריבו שלי הלחם יהיה להם מקרא קדש, כי בו ירד להם לחם קדש מן השמים אשר יאכל אותו האדם וחי לעולם. והנה יש בכאן שאלה חזקה והיא:
למה לא פרשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוקית וקבלתה כמו שיחויב ממה שהוחזק בידינו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתקוני תפילותינו ("את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות י"ט כ' ומפטירין ביחזקאל פרק א') על דרך שפרשה בחג המצות (שמות י"ב י"ד-י"ז1 כ"ג מ"ו) ובחג הסוכות (ויקרא כ"ג מ"ג)?

הוא עצמו נותן לשאלתו תשובות שונות. האחת היא הגיונית-פורמלית:

אין שום מבוא לתורה לצוות על זה הענין כי אם לאחר קבלתה. כמו שכתבו הראשונים ז"ל, שאין שום טעם שיהא מציאות ה' מצוה (=היינו שאין להביא את "אנכי ה' אלוקיך" במנין תרי"ג מצוות כדעת הרמב"ן), לפי שאין מצוה מבלי שתקדים לה מציאות מצוה (הצ' בפתח, הו' בסגול), כי על כן לא מנאה בעל ספר הלכות גדולות בכלל המצוות שלו. וכן: איך תצוה התורה שנהוג יום קבלתה והתחלת מציאותה, אם אנו מחוייבים לשמוע בקולה, אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחילה?

ותשובה אחרת עין בגיליון אמור תשט"ז.

ר' דוד הופמן בפירושו לויקרא משתדל להוכיח בראיות רבות את קדמותו של זהוי זה שבין חג הקציר לבין חג מתן תורה. עיין דבריו ויקרא כרך ב' עמ' קנ"ח-קס"ה. וראויים הדברים להיקרא בעיון.

לשאלתנו ד 2 ראה דברי שי"ר הבאים:

     הצופה להמגיד כרך י"ב שנת תרכ"ט מס' 43.

     מתוך מכתב ש' ראפפורט זצ"ל אל אהובו ר' מיכאל זאכס זצ"ל:

...אכן אצל אסא (=מלך יהודה) מצאנו (דברי הימים ב' ט"ו י'-י"ג) "ויקבצו ירושלים בחדש שלישי לשנה חמש עשרה (ר"ל השנה היתה הט"ו למלוכה, אך החדש השלישי מניסן כנודע בתנ"ך) ...ויבואו בברית לדרוש את ה' אלוקי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם... וישמחו כל יהודה על השבועה, כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשוהו וימצא להם...".

אולי יש פה זכר לחג השבועות יום מתן תורה, ונקבצו בחדש השלישי על שם הכתוב (שמות י"ט) "בחדש השלישי באו בני ישראל מדבר סיני" ואז באו (=דורו של אסא) עוד הפעם בברית לשמור ספר הברית אשר ניתן ביום ההוא בשנת צאתם ממצרים.

יושם לב לשאלה ד 3, דברי בעל שם עולם נראים פרדוקסליים, ולא אחת ההוכחות לזהוי זה של חג השבועות וחג מתן תורתנו היא מנוסח התפילה שהוא של אנשי כנסת הגדולה, ומכאן ראייתו של ר' דוד הופמן שכבר בימי בית שני היה זה תוכנו של החג, וכן דבריו:

אין להניח, כי בראשונה צויין בתפילה חג זה בשם אחר, כגון יום הקציר, ובזמן מאוחר יותר, כאשר לא היה עוד קציר, ירש השם "זמן מתן תורתנו" את מקום השם העתיק. הרי ראשית כל אין בכל הספרות התלמודית זכר לשנוי זה של נוסח התפילה, ואלו שנויים אחרים שבאו בעקבות החורבן נמסרו לנו בדייקנות. שנית, אלו היו מוצאים הכרח לשנות את הנוסח היו מכניסים גם בסוכות שנוי בנוסח, ומחליפים את השם "זמן שמחתנו" בשם אחד, שהרי הוא נקרא כך. על שם אוסף הפרות, ואם נשאר לסוכות שם "זמן שמחתנו" גם בתקופה שלאחר החורבן, היו יכולים להשאיר גם לשבועות את השם "זמן הקציר". על כרחך נוסח "זמן מתן תורתנו" הוא מקורי, נבחר על ידי מחברי התפילה, ואנו מסיקים גם מכאן, שהדעה על התכן ההסטורי של חג השבועות מושרשת במסורת עתיקה.

ובעל שם עולם רואה דווקא בנוסח זה סעד לדעתו המתנגדת של אברבנאל!

לבסוף יש עוד הערה למורה: לנוכח הנטיה הרווחת היום בחוגים רחבים בצבור להבליט את אופיו של החג כ"חג הטבע", דוגמת חי קציר ובציר מימי האלילות ועד ימינו, ולטשטש ולהשכיח את דמותו של חגנו כזמן מתן תורתנו, יש להעמיד את תלמידינו על אופיה המפוקפק של "קדמה" זו, יש לבאר לתלמידים שמה שנראה להם כ"רענון החג הישן" אינו אלא השלטת טבע, חמר ויצר על תורה, רוח ורסון, הבלטת אופי חג השבועות כחג הקציר – ולא כחג הודאה לה' על הקציר – אלא כשמחה בקציר עצמו והשכחת אופי החג כחג מתן התורה, אינו אלא כסגידה לקיבה האנושית ותאבונה. הערצת הקמח במקום הערצת התורה.