הפטרה לשבת הגדול

הקשר בין הפטרה זו לשבת הגדול הוא כנראה בסופה של ההפטרה בהזכרת אליהו הנביא הבא להשיב לב אבות על בניהם ולב בנים על אבותם. והלא מצינו בחג הפסח מצוות רבות המאחדות את המשפחה כולה, הן בזמן שבית המקדש היה קיים כשאכלו קרבן פסח והן היום בליל התקדש החג, שבו עיקר סדר הפסח הוא, שהאב מספר לבניו ביציאת מצרים ומתאחדת ב"מסיבה" זו כל המשפחה. ואולי יש נוסף על כך במקורותינו עוד סיבות רבות ושונות, מה ראו לקבוע דווקא פרק זה כהפטרה לשבת הגדול.

חומר ימצא המורה בספר "חזון המקרא" להרב יעקבסון, חלק ב', עמודים 293-291.

הפסוק שבו עוסקות שאלות א ו-ב קשה מכמה בחינות. בעיקר מפני שמבחינה צורנית מורגש שיש לפנינו אנטי-תזה וההדגשה היא על "אני לא..." "ואתם לא...", אך שני הפעלים הנשואים לנושאים המעומתים אינם כלל במישור אחד וקשה להבין מהו כאן הניגוד. בקושי זה מתלבטים הפרשנים.

עוד יש לברר – לפני שיחליטו הלומדים על תשובתם לשאלה א 6 – האם פסוק זה מגמתו תוכחה או נחמה? יושם לב לכך שהפסוק הקודם לו (פסוק ה') כולו דברי תוכחה נזעמים. (אגב, יש בו צירוף מן הנאמר במשפטים ומן הנאמר בפ' קדושים וסוף הפסוק "ולא יראוני" הד הוא לתביעה שנאמרה שם בפ' קדושים בסמוך "ויראת מאלוקיך").

לדברי בעל "מקרא כפשוטו" הנראים תמוהים ביותר, נזכיר את דברי הושע י"ב ג'-ד', וכן את דברי ירמיהו ט' ג'. זר-כבוד בפירושו למלאכי מסכים לפירושו של מקרא כפשוטו ומוסיף עוד הערה לשונית זו:

לא כליתם: לשון קצרה - לא כליתם להיות, ודומה לו (משלי כ"ב ח') "ושבט עברתו יכלה".

מכל מקום נראה ש"בני יעקב" כשם גנאי הוא דבר שקשה להולמו.

את הפסוקים בפרשתנו שהבאנו בשאלה ג מביא המרב"ם במורה נבוכים (מאמר ג' י"ט) כדוגמה לפפוקים המתעוררים בלב בני אדם, מפני שהם רואים "אנשי הרשע בטובה ונחת ושלוה". ואלה דבריו שם:

וכבר זכרו הנביאים שראיית הסכלים על העדר ידיעת השם בפעולותינו הוא אמנם ראותם אנשי הרשע בטובה ונחת ושלוה, ושזה מביא הצדיק החסיד לחשוב, כי כוונו אל הטוב ומה שסובל בעבורו מן הצער (אפודי: שמה שהוא מכוון אל הטוב ומה שהוא סובל צער בעבור כוונו אל הטוב, כל זה מביא לצדיק לחשוב שפעולותינו הטובות אינן מועילות בראותם הצלחת רשעים) אינו מועיל.
ואחרי כן זכר הנביא עליו השלום (=כוונתו לאסף במזמור ע"ג) שמחשבתו שוטטה בזה, עד שהתבאר לו, שהדברים אין לעיין ולהסתכל בהם רק בסופם ולא בתחילתם. וזהו ספורו בסדר אלה הענינים כולם. (תהלים ע"ג י"א) "ואמרו: איכה ידע אל ויש דעה בעליון, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי...". וסוף המאמר (שם ט"ז) "ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. אך בחלקות תשית למות הפלתם למשואות, איך היו לשמה כרגע, ספו תמו מן בלהות...".
ואלו הענינים כולם בעצמם זכרם מלאכי. אמר: "חזקו עלי דבריהם..." (ומביא את פסוקי הפטרתנו מפסוק ט"ז והלאה ומסיים בפס' י"ח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד ה' לאשר לא עבדו".

פסוקים אלה מתוך מלאכי מובאים גם בפירוש הרמב"ן לתורה, כדוגמה למהלך מחשבה פסול העומד בניגוד מוחלט לאותה מצווה גדולה שהיא יסוד אמונתנו:

דברים ו' ט"ז:

ד"ה לא תנסו את ה' אלוקים כאשר נסיתם במסה, שלא תאמר (שמות י"ז) "אם יש ה' בקרבנו" לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו (ירמיהו ס"ד י"ז) "ונשבע לחם ונהיה טובים" - נשמור תורתו, כי הכונה שם (=במסה) כך היתה, שאם יראו שה' נותן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא - יעזבוהו, ונחשב להם לעוון גדול...
כי אין לעבוד ה' על דרך הספק (=בהיות בלב העובד הספק בכחו ויכולתו של ה') או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אפילו ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון, וראוי שיקבל הכל כמשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג') "וכי הלכנו קדורנית מפני ה'...".

לתשובה הניתנת לטענת "אוילי עמנו" עיין בגיליון צו תשכ"א, שעסק אף הוא בהפטרת השבת הגדול.