לאחר חטא העגל

בפתיחת מאמרו "המלה המנחה ואב הצורה של הנאום" * כותב מ. בובר:

דו שיחו של אלוקים עם משה, הנפסק ומתחדש חליפות, לאחר חטאת העם (שמות ל"ב ד' – י"ד, ל"א – ל"ד; ל"ג א' – ה', י"ב – כ"ג; ל"ד א' – י') אם תראהו ברציפותו, תמצאהו בנוי לתלפיות, מקשה אחת במבנהו מאין כמותו.

והוא מחלק את הדו-שיח הזה לשלושה שלבים:

השלב הראשון של הדו-שיח (המסתיים בל"ב פסוק י"ד): נמנע כליון העם. השלב השני הבא לאחר הפורענות ל"ג ל"א – ל"ג ו' (ל"ב ל"ה הוא מאמר מוסגר של המספר, ** המתייחס אל מאורעות מאוחרים והנספח כאן בבחינת ביאור לסופו של פסוק ל"ד) שבו נטושה המערכה על נחיית העם להבא, עד בואו לארץ כנען...
... זהו השלב השני. עתה, לאחר אבלו של העם ולאחר המאמר המוסגר וההכרחי על האהל (ל"ג ז' – י"א) בא השלב השלישי – ענינו הוא המבקשה שאלוקים יביא את עמו לארץ כנען לא ע"י מלאך אלא בכבודו ובעצמו.

על כמה צדדים של השיחה כולה, ביחוד על המלים המנחות שבה, עמדנו בגיליון כי תשא תשכ"ב. על פסוקי השלב השלישי עמדנו בגיליון כי תשא תשכ"ד.

בגיליוננו השנה עמדנו על אותם הפסוקים מתוך השלב השני הבאים לאחר אותה בקשה נועזה של משה בל"ב פסוק ל"ב, שבה מביע משה נמרצות שאין הוא רוצה להיות נבדל וניצל ושהוא וישראל כרוכים יחד. בפסוקים שבו עוסק גיליוננו הולך ומפציע חסדו של ה', המקבל את תפילת משה. ויפה מעיר בובר (שם) שלאחר ה"ועתה אם תשא חטאתם" של משה,

פותח אלוקים במאון – שלמראית עין, אולם הוא נוקט אותה לשון "ועתה" המסמלת כאן את החסד – בקשת חסד מזה ומתן חסד מזה – ואומר: "ועתה לך נחה את העם..." והנה בפעם הראשונה הוא כורך את משה, לאחר שהלה דחה את החסד שהוגש לו לבדו, בכריכה אחת עם אותו עם (ל"ג א') "לך עלה מזה, עתה והעם, אשר העלית מארץ מצרים". לכאורה אין כאל אלא חזרה חלקית על דברו הראשון ל"ב ז': ברם עתה בשלוב ההודעה על "המלאך" ניטל עוקצם של הדברים ונשמעה נעימת פיוס. לא "לך רד" אלא: לך והוסף לנחותו כאשר בתחילה, עד בואו לארץ!...

על "המלאך" אשר ילך במקומו ואשר אין משה רוצה בו עיין גיליון כי תשא תשי"ט.

בפסוקים המעטים האלה יש כמה קשיים. נראה של"ג א' חוזר על ל"ב ל"ד. וכן נראה של"ג ו' אינו אלא חזרה על הנאמר בל"ג ד'.

לשם התמצאות כללית בפסוקים אלה פתחנו בשאלה הכללית, בה נדרש הלומד למצוא תשובה לשאלות הנ"ל טרם עיינו בפרושים. אם יתקשו הלומדים למצוא את התשובה יעיינו בדברי הרמב"ן הארוכים לל"ב ל"ה ד"ה ויגף ה' את העם, (את סוף דבריו הבאתי בשאלה ג'), ומתוכם ימצא ישוב לקושיות הנ"ל ויתבררו לו הפסוקים בהמשכם.

לשאלה ג' נביא בזה כמה מדברי חז"ל על "העדי", שהבאנום בגיליון כי תשא תש"ד.

שבת פ"ה ע"א:

דרש ר' סימא. בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים

(רש"י:

מזיו שכינה)

אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע"; וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"... ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר (ישעיה ל"ה) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

תנחומא שלח י"ג:

זה שאמר הכתוב (משלי א') "ותפרעו כל עצתי" כל הטובה אשר יעצתי עליהם קלקלתם ובטלתם אותה: מתחילה וארד להצילו מיד מצרים (שמות ב') באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם והייתי מוסר לכל אחד ואחד שני מלאכים, אחד חוגר זיינו ואחד נותן עטרה בראשו. רב הונא אמר: פרפריא תלבישם ושם המפורש חקוק עליהם. כל הימים שהיה בידם לא היה דבר רע נוגע ולא מלאך ולא דבר אחר. וכשחטאו אמר להם משה: "הורד עדיך", באותה שעה "וישמע העם את הדבר הזה" וכתיב... "ויתנצלו ישראל את עדים מחורב".

שמות רבה נ"א ה':

בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל לא היו ראוים שישלוט מלאך המות בהם שנאמר: (שמות ל"ב ט"ז) "חרות על הלוחות". מהו "חרות"? ר' יהודה אומר: חירות מן הגלות, ר' נחמיה אומר: חירות ממלאך המות... שכיון שקבלו התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו. ומה היה הלבוש? ר' יוחנן אמר עטרות הלבישן ורשב"י אומר: כלי זיין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם, לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם... וכשחטאו העביר הקב"ה מהם.

ועל סמך דברי חז"ל אלה יובנו דברי בן הרמב"ם, דברי כלי יקר וגם דברי הרלב"ג יותר.

------------------------------------------------------------------------------------

* מתוך ספרו "דרכו של מקרא" מוסד ביאליק 1964, עמוד 300.

** יושם לב שפרושו של בובר לפסוק ל"ה עולה כאן בקנה אחד עם פרושו של ר' אברהם בן הרמב"ם שמביאו בשם אביו.