פרשת נזיר

על הנזירות בכללה דן גם גיליון נשא תש"ו. יעויין שם.

ראוי לדבר עם הלומדים תחילה על מהות הנזירות, שהיא אחת מצורות הפרישות – היינו, מן ההתרחקות מרצון מדברים שהם מותרים לאדם ושהם מענגים אותו (כי אם אסורים הם עליו – אין כאן פרישות אלא פשוט השמעות לחוק, ואם אין הם מענגים אותו – אין כאן פרישות אלא דאגה לטובת עצמו).

הגאון ר' יוסף דב סלובייצ'יק במאמרו "איש ההלכה" (רבעון תלפיות תש"ד) בבואו לתאר את נטיותיו שלאיש הדת (לא של "איש ההלכה" – אלא איש הדת בכללו כתופעה אנושית כללית) אמר:

השאיפה לטרנסנדנטיות לובשת לפרקים צורה אסקטית, שלילת החיים ושלילת העולם הזה, ביטול היש והמציאות, עריגת איש הדת לעולם עליון המשתרע חוץ למחיצות היש הממשי, נתגלמה בהרבה השקפות של נזירות ופרישות, קונמות והדרת הנאה וסגפנות. לפעמים איש הדת סובר, כי עינויים וייסורים, תעניות והתבודדות המה אמצעים המביאים אושר נצחי לעדם, והמכניסים אותו תחת כנפי האצילות. האדם הפורש מתבל ומלואה ומוותר על תענוגי העולם הזה וחיי שעה, זוכה לפי השקפה זו לחיי עולם, ולקיום עליון ונשגב.

ואולם יש לציין מיד שנזירות שעליה מדובר בתורה אינה אלא פרישות משלושה דברים בלבד: מיין ותוצרת הגפן בכלל, מתיקון השער ומטומאת המת. ואף גם נזירות זו לא ראוה כל חכמינו ופרשנינו בעין יפה (שאלה א).

דברי ר' אליעזר הקפר מובאים גם בדברי הרמב"ם בשני מקומות בהם הוא מתנגד לסגפנות:

רמב"ם, הלכות דעות ג' הלכה א':

שמא יאמר האדם: "הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני עכו"ם גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלה שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם" (קהלת ז' ט"ו).

וכן ב"שמונה פרקים" פרק ד':

וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו – כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים י"ט) "תורת ה' תמימה... מחכימת פתי..." לא צוותה דבר מעין זה, (מעינויי הגוף) ואין כוונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי: יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה בשווי, ויישב המדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במערות ובהרים, לא שילבש השער ולא שיטריח גופו ויענה אותו. ונאסר עליו הדבר, לפי מה שבא לנו בקבלה בנזיר (תענית י"א)... (ומביא דברי ר' אליעזר הקפר לעיל) רמב"ם הלכות דעות ג' הלכה א'.

ואולם מה ערכה של הנזירות כפי שמתירה אותה התורה מדגיש הוא בספרו מורה נבוכים ג' מ"ח:

וטעם נזירות מבואר מאוד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד מן הראשונים והאחרונים רבים, ועצומים כל הרוגיו... ובא מדין הגזירות מאיסור "מכל אשר יעשה מגפן היין" (פסוק ד') – להרחקה יתירה... כי הנשמר ממנו נקרא "קדוש" והושב במדרגת כהן גדול בקדושה, עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו כמונו – זאת הגדולה לו מפני שפירש מן היין.

שאלה ב עוסקת בדרכי פרשנותו של רש"י. המעוניין ימצא חומר רב בשאלה זו בנספח לספר "עיונים בספר שמות" (עמודים 496-525).

שאלה ד2 קשה ונביא בזה את דברי פרשנו הגדול של רש"י ר' וולף היידנהיים, בפירושו "הבנת המקרא":

לרש"י פרע נקוד פתח קטן לפי שהוא דבוק...
בזה העתירו המפרשים דבריהם, לא ראי זה כראי זה, וכולם שגו בכוונתו ובדקדוק מילת "פרע", אם מעט ואם הרבה.
לכן דע והבן, כי מילת "פרע" הוא שם דבר על משקל "ארץ" "דרך" "נדר" אלא שנפתח הרי"ש, להרחיב על אות הגרון שאחריו, כמו "פסַח" "זרַע" ורעיהם.
ומדרך המשקל הזה ברוב המקומות שישתנה הסגול של אות ראשונה לקמץ במקום הפסק, כמו באתנח וסוף פסוק, וזקף וגם בטפחא מצאנוהו קמץ, כמו (במדבר ט' ב') "ויעשו בני-ישראל את הפָסח במועדו"; וטעם הכתוב: ויעשו בני ישראל במועדו את הפסח. וכן מצאנו תיבות אחרות שבאו קמוצים שלא באתנחתא וסוף פסוק להורות שאינם דבוקים... ולהיפך, מצאנו תיבות על דרך הסימוך (=בשני סגול ולא בקמץ סגול) אפילו באתנחתא וסוף פסוק, כדי לפרשם סמוך...
וזהו שאמר רש"י "פרע – נגוד פתח, היינו פתח קטן (=סגול) לפי שהוא דבוק" – ולולי כן היה ראוי פָרע...