הבארות והברית

שאלה א' שייכת לאותו סוג של שאלות הנשאל במפרשינו במקומות מספר והיא: מה טעם ספרה לנו התורה ספור זה? או בצורה פחות חריפה: מה ראתה להאריך בענין זה? השאלה נשאלת בעיקר במקומות שהתוכן המסופר נראה טריביאלי, שייך לחיי יום יום, אולי מענין מאד בשביל ההיסטוריון, ואולי דווקא משום היותו משקף חיי יום יום חשוב לחוקר תולדות ימי קדם – אך מה לענינים אלה ולתורה אשר שמה מעיד עליה שלהורות באה, להישיר דרכי איש. (כהערה החריפה ביותר לכוון זה נראים לי דברי הרד"ק, בראשית מ"ז ז':

ד"ה ויברך יעקב את פרעה "ואיני מוצא טעם לספור הזה למה נכתב").

יצחק היינמן* בהסבירו את המניעים השונים להוצאת כתובים ממשמעם ופירושם בדרך אליגורית מביא גם את המניע הזה: כאשר דברי הכתוב נראים לפרטן טריביאליים מדי.

והנה ספור הבאר ושלושת עדרי הצאן הרובצים עליה שפגש יעקב (פרק כ"ט) הוא מאותו הסוג הנראה לרבים "כבלתי חשובים, כדבר יום יומי" וגם אמנם נדרש להרבה פנים במדרש**.

דברי הרמב"ן שהבאנו בשאלה א' לא מצאתי להם מקור במדרשים, אך דרך זו לראות בעבר במעשים קדומים רמזי העתיד, אשר הרבה הרמב"ן ללכת בה, אף היא מצויה כבר הרבה במדרשים***. ויפה מסביר לנו היינמן (שם עמוד 2) כשם שהמהלך בארץ ישראל היום חש את משב רוח העבר בכל מקום, כן חשו חז"ל בתקופת האבות שהיא הרת עתיד האומה. והוא מביא כדוגמא את דברי רש"י (שהם לדבריו תמצות מצוין להבהרת שיטת קריאה זו של רבותינו) לבראשית י"ב ו' והלאה). אולם ודאי מוזר הדבר שדוקא ספור על עבודת חפירת בארות בנגב הארץ והחייאת שממותיה, שדוקא ספור זה יראה בעיני הרמב"ן חסר משמעות – אם נפרשו כמשמעו.

לנו פסוקים אלה וחשיבותם מובנים מאד; יש במעשי יצחק ממלוא המצוה אשר ניתנה לאדם עם הבראו (בראשית א' כ"ח) "וכבשוה", אשר פרשה הרמב"ן, שם במלים אלה:

ד"ה וכבשוה: נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור הנטוע ומהרריה לחצוב ברזל וכל כיוצא בזה.

דהיינו כל עבודה ציביליזטורית, כל עסוק ב"ישוב העולם" (בלשוננו "כבוש השממה") מצוה היא אשר הטיל הבורא על מין האדם, וכך הבין את תכן פרקנו גם בעל מדרש הגדול (שאלה א') ובלשון אחרת בעל מדרש החפץ:   

גדולים הצדיקים שהם עוסקים בישוב העולם.

למעונין לראות כיצד תפשו פרשנים משמעות נוספת על זו של הפיכת הנגב למקום ישוב בפסוקנו מועתקים בזה דברי בעל הכתב והקבלה שהובאו בגיליון תולדות תש"י:

ד"ה ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו: ויתכן וקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה' ופעולותיו, כענין "ויקרא אברהם שם המקום ההוא 'ה' יראה", "'ה' נסי", על כן קרא לבאר "באר לחי ראי", כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה'... לפי שהיתה מדתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה... קרא שם הבאר בשם אשר יורה אל אמיתת מציאת ה', בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארות, באמרם "נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם", שנתעוררו על דעתם משובשת ויתנו לבם אל השגה אמתית; לפי שהבארות הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את ה' ית'... ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה', שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו, והוא ידבר אל לבם מטוב הנהגת המלך עד שיתנו שכמם תחת עולו. ככה עשה אברהם להטות לב מכחישי אל אל ה'. ובעודנו חי והיה נשיא אלוקים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהן. אמנם אחרי מותו חזרו לגלוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כלם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות ובהתבטל הבאר, נתבטל שמו. ובא הכתוב להודיע, כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפר אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה.

ואמנם נראים דבריו מצד זה. שכל המסופר מחיי האבות – והמסופר הן הוא מעט מזער ובודאי אינו מספיק כדי לשמש ביוגרפיה של חייהם – מתיחס ליעודם, מפאת היותם אבות האומה בחירי האל, שנבחרו ליעוד מסוים, ויכונו דבריו, שמדתם של אברהם וגם של יצחק היתה "לקרוא בשם ה'"; אך נראה שיש פגשם בפרושו בזה, שדוקא בארות אלה שיצחק חפרם אין נקראים כלל בשמות סמליים, מסוג של "ה' נסי" או "ה' אל עולם".

------------------------------------------------------------------------------------

* בספרו החשוב: Isaak Heinemann, Altjüdische Allegoristik, Breslau 1935, p 13

** עיין גיליונות לעיון בפרשת השבוע פרשת ויצא תשכ"ט.

*** אגב, הביטוי השגר בפינו "מעשי אבות סימן לבנים" אינו נמצא במקורות חז"ל. מצוי רק בדומה לו (בראשית רבה ע' ו') "נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאה מפתח לגאולת בנים" (וכן בטוח דומה לו בסוטה ל"ד). (ע"פ סבר: מכלול המאמרים והפתגמים ירושלים תשכ"ב כרך ג'). וגם הרמב"ן המרבה לפרש ע"פ שיטה זו אינו משתמש בביטוי זה, אלא בדומה לו: (בראשית י"ב ו' ד"ה ויעבר אברהם בארץ עד מקום שכם)

"... הוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים".

וגם לשון זו אינה בדברי רבותינו.