קרבן התמיד

יש להתחיל פרשת התמידין המובאת באופן מפתיע בתוך פרשת תצוה בין כל העניינים השייכים לבנין המשכן וכליו ולא לעבודת הקרבנות בשאלת אברבנאל:

למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב לא צוה יתברך במקום הזה כי אם התמידין, ולא זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אחר כך בסדר ויקרא, צו, וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור ולא קרבנות המוספים שבפרשת פנחס? והיה ראוי לזכור כל דבר במקומו, ולא יזכור כאן מצוות התמידין שנכתבה אחר כך במקומה.

ינסו הלומדים למצוא בעצמם טעם לדבר זה, יבינו במה שונה עקרונית קרבן התמיד מכל שאר הקרבנות. רק אחרי שינסו הלומדים את כחם ביישוב שאלה זו, יתן להם המורה את התשובה האמורה באברבנאל, (פסוק ל"ח):

חשש הכתוב שלא יאמר אדם, הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו, כאילו טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן, כי הנה הקב"ה לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצורך בקרבנות; ומפני זה אחר כך אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים..." להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות – כי מוטב שלא יחטא אדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו – אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם לא לכפר עוונות, כי אם תודה לאלוק יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו...

בפסוקים האחרונים של פרשת תמידים מ"ב-מ"ו עוסקות שאלות א ו-ד, ופסוקים אלה דורשים תשומת לב מיוחדת.

ישוו התלמידים את שלושת הפסוקים הבאים:

1) פרק כ"ה פסוק ח':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

2) פרק כ"ט פסוק מ"ה:

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים"

3) ויקרא פרק כ"ו פסוקים י"א-י"ב:

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"

וינסו לברר מה הן הנקודות ה"אסטרטגיות" שבהן הוזכר רעיון זה המעמיד את שכינת ישראל בתוך ישראל כשכר הגדול לישראל אם ישמרו מצוותיו. ולזה יש לצרף את שאלה א 2. אף זו נקודה של סיום פרשה גדולה, של עניין גדול בתורה.

שאלה ה בעלת חשיבות מיוחדת היא. ואולם רצוי לפתוח ב-ה ד כדי למנוע אי הבנה רווחת בין תלמידים כיום ובין דוברי עברית מודרנית, אשר אין להם ידיעה בסגנון עתיק. ה"רק" הזה עלול להטעות והלומד יכול להגיע למסקנה הפוכה מזו שכוונה בטקסט. אין רצונו לומר: לא הוצאתי אותם רק לשם זה, אלא גם לשם מטרה אחרת (שזהו ה"רק" בשימוש המודרני) אלא רצונו לומר: לא הוצאתי אותם אלא למטרה זו בלבד, ולא לשום מטרה אחרת.

אחרי הסברת לשון הראב"ע יש לפנות אל הרעיון. רעיון זה המודגש כאן בראב"ע כבר דיבר עליו ראב"ע בבהירות גדולה בשמות י"ג ח' ד"ה בעבור זה בויכוח נגד תפישה מתנגדת של רבנו מורינוס. ואלו דבריו:

בעבור זאת העבודה... עשה ה' לנו אותות עד שהוציאנו ממצרים רק (כדי) לעבדו. ככתוב (ג' י"ב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". וכתוב (במדבר ט"ו מ"א) "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות (ל' התכלית!) לכם לאלקים".
לאמור: אין יציאת מצרים – תכלית, ואין הישועה מיד הרודף, וים סוף שנקרע ונסים גלויים, והיציאה מעבדות לחרות – תכלית לעצמה, אלא כל אלה אמצעים הם, הסרת מניעות ושלבי הכנה לקבלת עול אחר, עול חדש אשר יושם עליהם, עול תורה ומצוות, עול מלכות שמים.

רבה חשיבותו של רעיון זה בזמננו עת זכינו ל"אתחלתא", ליציאה מעול שעבוד מלכויות במידת מה – לא למען נתרברב בחרותנו הלאומית פוליטית ונראה בה תכלית, אלא למען נראה בה כלי, אמצעי לקבלת עול מלכות שמים עלינו, אין אנו "עבדים לעבדים", כדי שנתגדל ונתפאר בכחנו ובעוצם ידנו, אלא כדי שנוכל להיות עבדים לאדוננו מלכנו.