מינוי משה

ועיין גם גיליון וארא תשט"ז!

גיליוננו אינו עוסק הפעם ביחידה אורגנית מתוך פרשתנו, שהרי פסוק ט' שבו עוסקת שאלה א' הוא סיומו של היחידה הקודמת, הוא מכיל תגובתו (ביתר דיוק חסר תגובתו) של ישראל לנאום הגדול של ו' ב' – ח'. אך מכיון שהגיליונות וארא תשי"ז, תשי"ט שעסקו ביחידה הראשונה של פרשתנו לא הגיעו עד פסוק ט', לכן פתחנו הפעם בו.

פסוק ט' מעורר כמה שאלות. יש בתגובת העם נסיגה אחורה, לעומת תגובתם לבשורה שהובאה אליהם לראשונה (ד' ל"א), מה גרם לנסיגה זו?

יש לפעל "שמע" החוזר ונשנה בפרקנו (ה',ט',י"ב [פעמיים], ל') הוראות שונות. וכבר עמד על כך רש"י, בבראשית ל"ז כ"ז:

ד"ה וישמעו: וקבלו מיניה. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון (בראשית כ"ח) "וישמע יעקב אל אביו"; וכגון (שמות כ"ד) "נעשה ונשמע" מתורגם: נקבל, וכל שהיא שמיעת האוזן כגון (בראשית ג') "וישמעו את קול ה' אלוקים", (בראשית כ"ז) "ורבקה שומעת", (שמות ט"ז) "שמעתי את תלונות בני ישראל" כלן מתרגם: ושמעו, ושמעת, שמיע קדמי.

וכך עמד על חלוקה זו הרמב"ם, בתחילת דיונו על הפעל "שמע", מורה נבוכים א' פרק מ"ה:

"שמע" – מלה משותפת: תהיה בענין שמע האזן ותהיה בענין הקבול. אמנם בענין השמע: (שמות כ"ג י"ג) "לא ישמע על פיך", (בראשית מ"ה ט"ז) "והקול נשמע בית פרעה", וזה הרבה. וכמוהו ברבוי גם כן "שמע" בענין הקבול -: (= גם שמות בענין ההשמעות גם כן מצוי לרוב. אבן שמואל) כגון: (שמות ו' ט') "ולא שמעו אל משה". (איוב ל"ח י"א) "אם ישמעו ויעבודו". (יהושע א' י"ח) "ולא ישמע את דבריך". ויהיה בענין הידיעה: (דברים כ"ח מ"ט) "גוי אשר לא תשמע לשונו".

ובפסוק שלנו נחלקו המפרשים לפי איזו מן ההוראות השונות יש להבין את ה"ולא שמעו". ואולם רש"י * וכן הרמב"ם לא חלקו בין "שמע אל דברי משה" ובין "שמע את דבריו", עמד על הבדל זה בעל העמק דבר (הנציב מוולוז'ין):

יש לדעת ההפרש בין לשון "ישמעני" ובין "ישמע אלי" "ישמעני" משמעו שיהא נשמע לקבל דברו כמו (בראשית כ"ג) "אך אם אתה לא שמעני" והיינו – קבל ממני. אבל "ישמע אלי" משמעו שיטה אזנו לשמוע דברו, וממילא מובן הפירוש "ולא שמעו משה", שלא הטו אזן כלל לדבריו.

ומכאן גם תשובה לשאלה ג'.

הקושי בשאלה ד' (שבה עסק גם גיליון וארא תשט"ז) הוא בכך שלא נאמר מה צוה, ואם המלה "להוציא את בני ישראל ממצרים" הוא משפט מושא והוא הוא הדבר אשר צוהו ה', הרי אין זה מתאים לשני הצוויים, לצווי "אל בני ישראל" ולצווי "אל פרעה". רב הפרשנים רואים פסוקנו כמשפט חסר ומשלימים ויצום לדבר אל... ואל... והמילים "להוציא את בני ישראל" קשורים למושא הסמוך להם בלבד. דהיינו: שוב תשאל השאלה ויצום לדבר ומהו אשר ידברו? יש אמנם מדרש (שמות רבה י"ד ג') הרואה במלים "להוציא את בני ישראל" תכן הדבור גם לפרעה גם לישראל, לפי שעל שניהם יש להשפיע, זה שיוציא, ואלה שיצאו, וכן דברי המדרש ההוא (האקטואליים מאד בימינו).

לפי שהיו בישראל שהיו להם פטרונין מן המצרים והיה להם עשר וכבוד ולא היו רוצים לצאת ממצרים...

בגיליוננו הבאנו שתי תשובות הפותרות את הבעיה באופן אחר לגמרי.

------------------------------------------------------------------------------------

* ) בדרך כלל שם רש"י לבו לקשרי היחס שבין פעל למושא הישיר, (ועיין דבריו המענינים בשמות ה' ט' ד"ה ואל ישעו בדברי שקר, על ההבדל שבין "שעה אל" ו"שעה ב...".)