יששכר

דימויי חיות מרובות במקרא.[*] בפרקנו מצינו חמישה דימויים מעולם החיות: אריה, חמור, נחש, אילה וזאב. והנה האריה הוא דימוי נפוץ ביותר (בברכת משה פעמיים). הבורא עצמו מדומה לאריה בהרבה מקומות (ישעיה ל"א ד'; הושע י"א י'; ה' י"ד). האויב משול לאריה (תהלים י' ט') ועוד. ומאחר שהאריה מלך החיות מעורר בנו רגשות אימה, בפני כחו, בפני שאגתו, בפני אכזריותו בטרפו את טרפו, לכן מובנים הפסוקים האלה, בין אם מובא האריה כאן כמציל בין אם מובא הוא כמשל לטורף ומכלה. אך לא מצאנו דימוי החמור במקרא אלא במקומנו. ואין אנו יודעים מה רגשות עורר חמור בלב רואיו ובלב שומעי נעירתו. וזו אחת הסיבות שפסוקנו נתפש ע"י פרשנים לשבח או לגנאי, כדמוי לגיבור בעל כח והתמדה, בעל יכולת לסבול, או למוג לב, לעצלן, לחסר פעילות ויזמה.

אם בא פסוקנו זה להוכיח את יששכר, כשם שהוכיח יעקב בברכתו את שלושת בניו הראשונים, ללעוג לו, או לשבחו?

הניגוד שבין מנוחה והטיית שכם לסבל, שוב העמידה את הפרשנים בפני קושי ושוב נתפלגו הדעות בין אלה הרואים את יששכר כמשהו שאינו מעוניין בטוב חמרי, ובין אלה הרואים אותו כמי שהשתקע לגמרי בחומרנות מתוך אהבת הנחיות, נביא בזה את דברי ר' יוסף אלבו מתוך סוף ספר העיקרים, אשר בו משתקפות שתי התפישות על יששכר בביטויים קיצוניים:

ר' יוסף אלבו, מאמר ד' פרק נ"א:

...ולזה היו כל הנביאים והחסידים כאליהו ור' חנינא בן דוסא וזולתם מבזים טובות העולם הזה, להיותם משתנים ואין בהם דבר קיים, ולא היו חוששים אלא לטוב הרוחני המיועד לנפש, שהוא דבר קיים, שאין השנוי נמצא בו, והיו בוחרים לסבול הצער בעולם הזה להשיג אותו תענוג, להיותם יודעים שדרך התענוג להמצא אחר הצער, כמו שהוא מדרך ההפכים להמצא האחד בסוד חברו, כי החויה לא תמצא כי אם אחר ההפסד, וההפסד כי אם אחר ההויה. וכן לא תבוא השמחה כי אם אחר העצבון. וכן המעלה לא תבוא כי אם אחר השפלות. ולזה תמצא כי כשהיו ישראל במצרים בתכלית השפלות והדלות, אז השפע להם השם ית' צורת ההתרוממות והכבוד, אמר הכתוב (שמות ג' ז', י"ז) "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים... ואומר: אעלה אתכם מעוני מצרים...".
וזה על דרך טבע ההויה, שתמצא אחר ההפסד, כי לא תמצא הוית האפרוח רק אחר היפסד צורת הביצה, ולא צמיחת הזרע רק אחרי היפסד צורת הגרעין. וכן לא תמצא הישועה והצלחת האומה רק אחר היות האומה בתכלית השפלות הדומה אל ההפסד.
וזהו שאמר הכתוב (ישעיה ס"א י"א) "כי כארץ תוציא צמחה", רוצה לומר: אחרי היפסד צורת הגרעין "כן ה' אלוקים יצמיח צדקה ותהילה" אחר תכלית השפלות והדלות הדומה אל ההפסד.
וכן מנוחה לא תבוא כי אם אחר היגיעה. אמר החכם: "בקשת המנוחה במנוחה (=באמצעות המנוחה), תאבד המנוחה ותוריש היגיעה".
וזה מה שנאמר ביששכר (בר' מ"ט) "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול...", וירצה לומר: לפי שהיה יששכר כוסף המנוחה והתענוג וראה כי הארץ טובה להתענג בה, נטה שכמו לסבול, כלומר שהיה יגע תמיד, כדי שישתכר ויהיה לו ממון שיוכל לנוח אחר כך; וכדי שיוכל להתענג גם כן לקח ארצות לעבודה והיה נותן מהם מס, וזהו "ויהי למס עובד".
ורבותינו ז"ל אמרו ברבה דרבה (מדרש בלתי ידוע לנו) "וירא מנוחה כי טוב" אין מנוחה אלא העולם הבא, שנאמר (איוב ג' י"ז) "שם ינוחו יגיע כח" ואין "ארץ" אלא ארץ החיים, שנאמר (ישעיה ס' כ"א) "לעולם יירשו ארץ", "ויט שכמו לסבול" – עול תורה ומצוות.
ונראה שאמרו כן, לפי שמצאנו בבני יששכר שהיו חכמים גדולים כמו שנאמר (דברי-הימים א' י"ב ל"ב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" אמרו, שזאת "המנוחה" שבחר יששכר לו לנחלה אי אפשר שירמוז בה הכתוב אלא למנוחת העולם הבא. ויאמר, כי לפי שיששכר היה חושק מאד המנוחה והתענוג וראה שאין מנוחה אמתית אלא בעולם הבא, ואין תענוג וטוב אמתי כי אם בארצות החיים, והמנוחה והתענוג ההוא אי אפשר להשיגו אלא בעמל בחכמה ובתורה ובמצוות, כמו שהוא מדרך כל תענוג, שלא יושג אלא אחר העמל והצער, נטה שכמו לסבול בחכמה ובתורה ובמצוות שהוא העמל המביא אל התענוג ההוא, שהוא התענוג והמנוחה האמתיים, שאין בהם שנוי והם הטוב הגמור, שאין רע דבק בו כלל.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] G. Montefiore, A tentative Catalogue of Bibl. Metaphors, Jewish Quarterly Review, III, 1891, p. 623