הגביע באמתחת בנימין

שאלה א בגיליוננו היא שאלה חלקית מתוך השאלה הגדולה והמקיפה על כל פרשתנו שניסח אותה אברבנאל במילים אלה:

למה התנכר יוסף לאחיו ודבר אתם קשות, והלא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש, והם אם חשבו עליו רעה, "אלוקים חשבה לטובה" (בראשית נ' כ') ומה לו להנחם אחרי עשרים שנה? ואיך – אם כן – העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם וטפם מיחלים להם, כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות – איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון?

ונראה ברור שעניין שימת הגביע באמתחת הקטן הוא רק פרט אחד – ואולם העיקר – בביצוע כל התכנית שהיתה לו עוד בבואם אליו בפעם הראשונה.

והנה הרמב"ן נותן שתי תשובות לשאלה זו:

פרק מ"ב פסוק ט':

ד"ה ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם: "עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו" לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב, כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם, וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם, כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון "והנה אנחנו מאלמים אלומים", כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו, אחד-עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד-עשר כוכבים מן החלום השני, וכיוון שלא ראה את בנימין עמהם, חשב זאת התחבולה שיעליל אותם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם "אני יוסף אחיכם" ולאמר: "מהרו ועלו אל אבי" וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון, הגיד להם לקיים החלום השני. ולולא כן – היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו.
ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו? אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקימו באמת.
גם הענין השני שעשה להם בגביע – לא שתהיה כונתו לצערם, אבל חשב: אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיתה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטנה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימין אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו (=מה מדת אהבתם אותו, את בנימין) ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה: אמר ר' חייא בר' אבא: כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ל"ולא יכול יוסף להתאפק" היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף = ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל, פיוס לאחיו = ראו, היאך הוא נותן נפשו על אחיו, פיוס לבנימין = כשם שנתתי נפשי עליך, כך אני נותן נפשי על אחיך (הכוונה ליוסף, אם אמצאנו).
וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף בחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה: אחר שעמד יוסף במצרים ימים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון בששה ימים, ואילו היה מהלך שנה, היה ראוי להודיעו לכבוד אביו... אבל היה רואה, השתחוות כל אחיו לו, וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו (=שהדבר הזה יתקיים) שם במצרים; כי בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו, כי יבואו כולם שמה, ויתקיימו כל חלומותיו.

ויושם לב לכך שהרמב"ן נותן כאן שתי תשובות שונות לשאלה הגדולה. ובתשובה הראשונה יש להיזהר מאי הבנה; אין דעת הרמב"ן לומר שרצה יוסף לראות בהתגשם חלומותיו על מנת להשתרר על משפחתו ועל מנת שיראם מושפלים ונכנעים לפניו. אלא שכוונת הרמב"ן לומר, שידע יוסף את יעודו אשר נועד לו אשר לשמו נשלח מצרימה שיהיה אחראי להם, שיהיה מכלכלם וסועדם (והממשלה כאן מטילה חובות ולא נותנת זכויות, במובן של: לא שררה אני נותן לכם אלא עבדות...).

לתשובתו הראשונה עונה בעל העקדה, בחריפות:

ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל, שעשה כן כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו בשהתקיים, והחלומות – הנותן חלומות, יגיש פתרונם – גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים אשר ייעשו שלא מדעת בעלים.

ואמנם, דבריו האחרונים של הרמב"ן אינם מתקבלים ביותר על הדעת, שהרי גדעון שמע את חלום המדיני ולא אמר "הנותן חלומות – יגיש פתרונם", אלא אסף את אנשיו והביא כדים ולפידים בתוך הכדים ויצא לקרב. והגיש את פתרון החלום. וכך מצינו, שאמר ירמיהו שגולי בבל יחזירם ה' בעוד שבעים שנה, "אל המקום הזה" והם, גולי בבל, לא אמרו "הנותן הנבואה יגיש קיומה", כי אם "בטרם מלאת כשבעים שנה קמו זרובבל וישוע בן יהוצדק וראשי האבות ויעלו לארץ" (עזרא ב' ס"ד) להגשים דברי הנבואה.

אך בכל זאת נראים דברי הרמב"ן האחרונים יותר מן הראשונים. ("חשב אולי יש להם שנאה בבנימין..."), ואולי נראים הדברים יותר כפי שנסחם בעל העקדה (שער ל'):

נראה שכונת יוסף היתה גם כן בתחילה לבדוק בהם, אם היו עדיין בשנאתם אותו, או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה (-שיוכל לנסותם ולהווכח אם השתנו וחזרו בהם ממעשיהם הראשונים אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו, לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה, ולזה מיד חשב עלילת הגביע, אלא שלא היה שם בנימין, והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן.

נראה איפוא שתכלית כל המעשים שלו היתה לתת להם הזדמנות לשוב בתשובה שלמה, לכפר על עוונם אשר עשו במכרם אותו, שיוכלו לשוב להתאחד יחדו להיות בית יעקב, הזרע הנבחר. ונזכור שאין תשובה שלמה אלא בעמוד האדם שוב באותו מצב בו עמד בעברו עברה לראשונה:

רמב"ם, הלכות תשובה ב' הלכה א':

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מחסרון כח. (עיין שם הלאה!)

ואם היה בודק אותם בהתייחסם אליו – הן לא היתה הבדיקה מוכיחה דבר. כי אם יראו אחיו ליוסף עתה אחווה ואהבה וייטיבו עמו כל טובה שבעולם – וכי תשובה זו, וכי לא תהיה טובתם עתה "מיראה ומחסרון כח" להרע עמו, עם משנה למלך מצרים, נותן לחמם?! לכן צריך היה להביא במצוקה את בנה של רחל השני, אהוב אביו, מובדל מאחיו כמוהו בשעתו. ולא בזה יבחנו – אם ימיטו עליו רעב – אלא אם בהלקחו בכח מעמדם. בכח אשר לא יוכלו כלל להתמודד עמו (מצרים לעומת עשרה איש) אם הפעם לא יעזבוהו בצרתו, אם ימאנו לחזור בלעדו, אם איתנה החלטתם לא לשוב אל אביהם שנית והאחד – בן רחל – אינו עמהם, אם יהיו מוכנים למסור נפשם עליו – אז באמת בעלי תשובה אמתיים.

וכן היא דעת אברבנאל:

הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו – אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו, שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביה כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כחם, לא לשנאתם אותו – כי אם לבשתם מדרך המעשה. הנה מפני זה צווה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו הם, שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם ויטיב עמהם כמו שעשה.

ועיין גם בגיליון מקץ תשי"ט שהובאה שם תשובת אבן כספי השונה מתשובתנו.