יעקב ולבן

הבא ללמד פרק זה יפנה תחילה תשומת לב הלומדים לעושר הרב שבעלילה ובשיחות ובדיבורים ובמעמדים השונים המתחלפים: יש בו שיחת בני לבן בבית, שיחת יעקב ונשיו בשדה, הכנות לבריחה, עצם הבריחה, רדיפה, השגה, נאום תוקפני של לבן, שתי תשובותיו של יעקב: אחת מתאפקת, עניינית, עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שנייה – סוערת מתפרצת, תוקפנית, מתרחבת עד כדי נאום הסוקר את כל חייו וסבלו בבית לבן, ועל הכל כולל הפרק שתי התגלויות ה', בכל פעם הדיבור קצר, פעם אל יעקב ופעם אל לבן, ובשתי הפעמים התכלית: שמירת יעקב מכל רע. ויש בהם בסוף פרשתנו (אשר תוכנה עשרים השנה של שהות יעקב בבית לבן) משום קיום ההבטחה שניתנה לו בתחילת פרשתנו בהליכתו של לבן.

לניתוח נאומו של יעקב עיין גיליונות ויצא תש"ז, תשט"ז.

לכריתת הברית עיין גיליון ויצא תש"ך.

הפעם עסקנו רק בפרטי דברים מתוך חלקו האחרון של פרקנו. נאומו של יעקב (ל"א מ"ב) המתחלק לשלושה חלקים (תגובה למעשה לבן, סקירה על עבודתו ומסירותו ללבן בכל עשרים השנה, סקירה על ניצולו של לבן ויחסו הרע אליו במשך כל העשרים שנה) מדגיש בחלקו השני את נאמנותו ללבן, את מסירותו, את שירותיו שהיו למעלה מן הנדרש (עין לזה גיליון ויצא תש"ז שאלות ד, ה), שעשה עם לבן לפנים משורת הדין. (פסוקים ל"ח, ל"ט, מ') הלשון כאן מתרוממת לסגנון פיוטי, בהתאם לתוכן שהוא כאמור רווי רגשות זעם, צער, עלבון. מכאן הביטויים וצורות הלשון הבלתי רגילים, שבהם עוסקות שאלות א, ב.

לשאלה ג בדבר "האחים" (של מי?) הנקראים להקים את הגל יש לעיין בדברי רש"י ולהשוותם לשני הפרשנים המובאים בזה. ויש לשים לב לכך, שאין רש"י מזהה את האחים שבפסוק מ"ו עם האחים שבפסוק נ"ד:

רש"י,

פסוק מ"ו:

ד"ה לאחיו: הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה.

פסוק נ"ד:

ד"ה לאחיו: לאוהביו שעם לבן.

ויש להבהיר מה ראו הפרשנים שלא ללכת בפסוק מ"ו בדרכו של רש"י, אעפ"י שמבחינה תחבירית קשה הוא שלא להסב את הכינוי אל נושא המשפט הסמוך לו ולקבוע שייכותו לשם עצם הרחוק מן הכינוי מרחק של שלושה פסוקים.

להבנת התמוה שבפירושו של האברבנאל נביא בזה את הפירושים שהובאו לפסוק זה בגיליון ויצא תש"ך:

רש"י:   

הרי אם משמש בלשון "אשר" (בר' כ"ד) "עד אם דברתי דברי".

רד"ק:  

"אם" זה טעמו במקום "שי"ן" השמוש, כאלו אמר "שאני", "שאתה", וכן (בר' כ"ד) "עד אם כלו לשתות".

הרכסים לבקעה: 

ויתכן לפי פשוטו כך: אם אני יהיה לי דרך שמה, לא אעבור את הגל לרעה. ואם אתה הוא המבקש לעבור, לא תעבור אותו לרעה. והקמץ שתחת "אני" המורה הפסק כאתנחתא קצת סמך לפירוש הזה.

ויש לעמוד על לשון השבועה במקרא הפותחת ב"אם" וב"אם לא".

(ולמתקדמים ומבינים: עיינו בדברי הרמב"ן במדבר כ"א ד"ה "וימלא כבוד ה' את הארץ אם יראו" עד "ועל דרך האמת".)