נאום יהודה

פרשתנו פותחת באותו נאום מזעזע אשר נואמו יהודה לפני אחיו ברגע בו הגיע סיפור יוסף ואחיו לשיאו, ברגע בו הועמדו האחים בניסיון החמור ביותר. הם אשר פעם לא ידעו אחווה מה היא ואת אחיהם אשר אמר (ל"ז, ט"ז): "את אחי אנכי מבקש", מכרו לעבד, הם מועמדים עתה בניסיון, אם את אחיהם הנתפש לעבדות ישאירו כאן כעבד, או שלמדו עתה אחווה מהי ולא יעזבוהו בצרתו אלא ימסרו נפשם עליו. והם אשר ציערו את אביהם הזקן בהביאם לו את הכתנת ולא ידעו רחם, הם מועמדים עתה שוב בניסיון אם יחזרו שוב אל אביהם הזקן ואחיהם הקטן – בן רחל גם בפעם הזאת – אינו אתם או יילחמו עליו ולא ינוחו ולא ישקוטו עד אשר יחלצו אותו מן המיצר, מן העבדות – גם במחיר חירותם הם. והנה נואם יהודה נאום גדול, בו הוא משתמש בכל הדרכים לזעזע לב האיש המצרי הזר אשר לו הכוח והממשלה לעשות באחיהם כטוב בעיניו.

לפני גשת המורה ללמד את נאומו של יהודה יש להבהיר ללומדים את כל קשי מצבו מה יוכל לומר לשר המצרי? הן הגביע נמצא באמתחת בנימין, הן כל כובד ההוכחות המשפטיות נגדו. במה יוכל להצטדק? והן הוא בעצמו כבר היה מעבר לסף היאוש באמרו (מ"ד ט"ז) "מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק...", ורק דברי יוסף האחרונים:

"וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם"

שיש בהם אירוניה מרה עד מוות ("לשלום"... "אל אביכם"), הם שעוררוהו להתאזר עוז, לשים נפשו בכפו, לנסות ניסיון אחרון, לבטל את רוע הגזרה. ועתה – מאחר ואין בידו שום הוכחות, ומאחר ושום הכחשות לא תועלנה כלום – תלוי הכל בדברי פיו, אם יצליחו להשפיע על השר המצרי הזועם, אם יחדרו ללבו.

מתוך הנחות אלה יש לקרוא את הנאום ויש לפתוח בשאלות הכלליות (א) חלוקת הנאום לשלושה חלקים:

1.       י"ח – כ"ט

2.       ל' – ל"ב

3.       ל"ג – ל"ד

תהווה את הרקע לשאלות א2 ו-א3. יתברר שחלק גדול – למעלה ממחצית הנאום – הוא חזרה על מה שהיה, מעין סקירה על הקורות אותם עד הנה. הדיבור הישיר בא לחזק את רושם האובייקטיביות והענייניות של דבריו. הרי הוא כמוסר דו"ח – כך וכך אמרת אתה, כך וכך אמרנו אנחנו.

יש להעיר, שהמבחר של העובדות המסופרות ב"דין וחשבון" זה הוא קפדני ביותר.

בגיליון ויגש תש"ה הועמדה השיחה כפי שהתנהלה באמת בין יוסף לבין אחיו (בפרק מ"ב) לבין תיאור אותה שיחה בנאומו של יהודה זה מול זה – ומתברר, מה השמיט, מה הוסיף, ויש לחפש את הסיבה לכך.

להשמטה שבה עוסקת שאלה א2 עונה אברבנאל:      

והנה לא הזכיר לו תואנת המרגלים, כדי שלא יפתח פה לשטן ולא ישוב לדבר בה עוד.

אפשר לענות לשאלה זו גם תשובה אחרת.

בשאלת "המלות המדריכות" או "מלות המפתח" (א4) עסקנו בגיליונינו לא פעם. עיינו:

בשלח תשט"ו                 מקץ תשי"ז

כי תבוא תשי"ט              נצבים וילך תשי"ז, שאלה א, וכן עלון ההדרכה

שמות תשי"ג                   האזינו תש"ך, וכן עלון ההדרכה

לשאלה ב נביא בזה את התשובה הניתנת ע"י האלשיך עצמו:

אמר יהודה: מה נאמר מה נצטדק... כי הלא כל זה לא יסכון לנו, כי הלא לא חטאנו לך ואין צרות רק כי "האלוקים מצא את עון עבדיך" ממקום אחר ואין התקון רק שנשוב בתשובה אל המכה ולא אל השליח ההשגחה כמוך. והיה בלבו של יהודה "על מכרם בכסף צדיק", ועל כן הצדיק את הדין ואמר "הננו עבדים" לא בלבד אנחנו שמכרנוהו אלא "גם" אנחנו – לרבות את ראובן שלא מכרו, "גם אשר נמצא הגביע בידו", שהוא פטור יותר מראובן שלא אמר "השליכו אותו אל הבור" כמו שאמר ראובן עם שלטובה התכוון.
אך כאשר באה תשובת יוסף "אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם", אז אמר יהודה: אם כן – לא על העוון ההוא נהיה הדבר, כי אם שלהיות השלטון הזה בחיריי, אין מי מציל", אז נחרץ נגדו... "ויגש אליו יהודה".

ואולם, ניתן להשיב לשאלה זו תשובה אחרת בהתחשב במצבו הנפשי של יהודה.

לשאלה ה עיין ברש"י: שמות ה' ג' ד"ה פן יפגענו; שמות י"א ח' ד"ה וירדו כל עבדיך.