"ומות בהר"

פרשה זו היא מסוג אותן פרשות אשר לכאורה אינן אלא חזרה על הנאמר כבר במקום אחר בתורה. (עיין דוגמת בראשית מ"ו ח'-כ"ז; שמות א' א'-ה', וכן שמות כ"ז כ'-כ"א, במדבר ח' א'; וכן ויקרא ה' כ'-כ"א; במדבר ה' ה'-י'). ועמדנו על הדומה ועל השונה בגיליונות של שנים עברו באותן הפרשיות. בכל המקומות האלה משתדלים פרשנים שונים למצוא הסבר לעצם החזרה ולמקומה, וכן למצוא הסבר לשינויי לשון גדולים וקטנים שבין שני המקומות.

המורה יקרא עם תלמידיו את שני המקומות - בפרשת פנחס ובפרשתנו - ורצוי שיהיו שני ספרים פתוחים לפניו בשעת הדיון בהבדלים. ייתכן שמתוך מקומה של כל פרשה יתבאר לו ההבדל בין "וראית" שם (במדבר כ"ז י"ג) ובין "וראה" בפרשתנו. וכן גם הדיוק הרב בציון המקום בפרשתנו. (לפי רש"ר הירש בא הציון הכפול של "אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו" לבטא את שני האספקטים שמאפיינים את רגע מותו; מותו שלא בארץ, מותו בראיית כל הארץ, שהיא המטרה אשר היתה לנגד עיניו כל זמן הוליכו את ישראל אל הארץ).

לשאלה זו עיין בדברי הרמב"ן והאברבנאל שהובאו בגיליון פנחס תשי"ח.

לשאלה ב 1. החוקר לוי גינזבורג מעיר לדברי הספרי (המצוי גם במקורות אחרים): "ההדגשה המיוחדת על מיתתו של משה בעצם היום - דהיינו לעיני הכל - כנראה מטרתה להוציא מלב האומרים, שלא מת משה כלל אלא עלה השמים. ויש סמוכין להשערה זו בדברי יוספוס".

            קדמוניות ספר רביעי מ"ח (תרגום שליט):

ולאחר שדיבר משה עם גמר חייו את הדברים האלה וניבא לכל שבט יחד עם דברי ברכה מה שאמנם נתקיים בהם, פרץ העם בבכי גדול, עד כי הנשים הביעו את כאבן על הסתלקותו בהכותן על שדיהן, ואף הילדים שהרבו לבכות... הוכיחו שמבינים הם למעלה מגילם את צדקתו ואת גודל מעשיו. והיתה בהתאם לתפישתם התנצחות בין אבלם של צעירים למבוגרים: הללו ידעו, איזה פטרון נלקח מהם ובכו על העתיד; ואלו גם על זאת הצטערו, שעלתה להם בגורלם להתיתם ממנו עוד לפני שהספיקו לרדת עד סוף צדקותו. ועל גודל הצעקה והבכי של העם אפשר להביא ראיה מזה שקרה לו למחוקק עצמו:
כי הוא שהוכיח לעצמו כל הימים, שאין אדם צריך להיות נדכא בשעה שבא סופו, הואיל וזה עובר ברצון אלוקים ולפי חוק הטבע – הוא עצמו הוכרע על ידי התנהגות העם ובכה. וכשהלך למקום בו עתיד היה להעלם, הלכו אחריו כל העם בוכים. אולם משה נענע בידו לאלה שהיו רחוקים וצוום לעמוד, ומן הקרובים בקש בפה, שלא יוסיפו לילך אחריו ולהפך את הסתלקותו לבכיה גדולה, והם החליטו לעשות עמו גם את החסד הזה, ולהניח לו להסתלק לפי רצונו ונתעכבו והם בוכים זה לעומת זה. רק הזקנים ואלעזר הכהן ויהושע שר הצבא לווהו בדרכו. וכשהגיע על ההר ששמו עברים - הרי זה מתנשא מול יריחו והעומדים עליו יכולים להשקיף ממנו על החלק הטוב והרחב ביותר של ארץ הכנענים – שלח את הזקנים. והוא נפרד מאלעזר ומיהושע ושוחח אתם; ופתאום עמד עליו ענן והוא נעלם ליד גיא אחד, אולם בכתבי הקדש כתב על עצמו שמת, משום פחד שמא יעזו לומר בגלל צדקותיו הגדולות, שעלה לאלוקים.        

עד כאן דברי "קדמוניות".

לשאלה ד. פירושו המוזר של הכתב והקבלה בא ליישב כמה וכמה קשיים, אשר הגדול שבכולם נתן לו ניסוח יפה אברבנאל בקושיותיו לפרשה וזאת הברכה ל"ד פסוק ד':

"הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

            אברבנאל, מקשה:

המאמר הזה יראה אכזריות גדול, שיאמר הקב"ה למשה עבדו בעת מיתתו כאלו היה מכוין להאדיב את נפשו – ואין זה כי אם דומה למה שאמר (מלכים ב' ז') אלישע אל השליש הבלתי מאמין ביכולת האלוקית: "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל!" ויתחייב מזה שתהיה ראית הארץ עונש וכאב לב, לא פיוס והתישבות לבבו, כמו שיורו עליו הדברים... ואיך יאמר לו כזאת?

וזה בעיקר מה שהביא את בעל הכתב והקבלה לפרש כפי שפירש.