הברית

כהקדמה לשיעור יזכיר המורה את דברי ילקוט שמעוני לפרשתנו:

שלש בריתות כרת הקב"ה עם ישראל: א' כשיצאו ממצרים וא' בחורב וא' כאן. ולמה כרת עמהם הקב"ה כאן? מפני שאותה שכרת בחוב בטלוה ואמרו (שמות ל"ב): "אלה אלוהיך ישראל", לפיכך חזר וכרת עמהם בחורב וקבע עליה קללה במי שחוזר בו.

על ההבדל בין תוכנן של הבריתות נאמרו דברים חשובים ביותר במאמרו של ר' יוסף דב סולובייצ'יק, "קול דודי דופק",[*] ורצוי שהמורה הבא ללמד סוף פרשת משפטים או פרשתנו יעיין בו היטב. בברית זו שלפנינו נתחדש בעיקר רעיון הערבות שעמדנו עליו בעיקר בשאלה א, ונביא בזה קטע מתוך המאמר הנ"ל לעניין זה.

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, קול דודי דופק:

...שלישית: שתוף סבל מובע בהרגש שיתוף חובה ואחריות. בצאת ישראל ממצרים נפלו משה ואהרן על פניהם, התחננו לפני הא-ל ואמרו: "א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?". תפלה זו עשתה את מה שבקשו רועי ישראל; הקב"ה הסכים על ידיהם שיפה עשו וענש רק את עדת קרח. ברם, חסד זה הפגין הקב"ה רק לשעה, לדורות, האני נתפס בעוון הזולת, אם יש בידו להוכיחו, למחות בו ולהחזירו בתשובה. ישנה אחריות הלכתית מוסרית קולקטיבית לעם ישראל. הפרטים מתלכדים לחטיבה הלכתית מוסרית אחת, בת מצפון אחד ותודעה נורמטיבית כל-כוללת. כבר פסקה ההלכה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכי אחד שכבר יצא ידי חובתו יכול להוציא את חברו שלא קיים את המצוה ואיננו בכלל פטור מן הדבר המופקע מהוצאת רבים ידי חובתם. ה"אני" איננו פוטר את עצמו, כל זמן שהזולת לא עשה את המוטל עליו. ישנה כריתת ברית מיוחדת על הערבות ההדדית של בני ישראל. ברית זו באה לידי ביטוי בברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל, מיוחסת היא על האידיאה של עם שנתגלתה למשה במצרים, ממנה בקעה ועלתה ברית הערבות ההדדית. אדון הנביאים בהתייחסו לברית הערבות הדגיש ואמר (דברים כ"ט י"ב): "למען הקיים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-לוהים". חזר הוא על המטבע של ברית מצרים (שמות ו'): "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים". כאן התעלה שיתוף הגורל ממישור הסבל החברתי-פוליטי למישור הערבות ההלכתית-מוסרית. כולנו ערבים הדדית, כמו שנאמר (דברים כ"ט כ"ח): "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".
(ועיין סוטה ל"ז ע"ב; סנהדרין מ"ג ע"ב; רש"י לנצבים כ"ט כ"ה).

עד כאן דבריו, עמוד 30.

לשאלה המבנה עיין גם גיליון נצבים-וילך תשכ"ג.

להבנת פסוק אחרון של פרקנו עיין בפרוטרוט גיליון נצבים-וילך תשכ"ב ועלון ההדרכה העוסקים רק בפסוק ההוא. הפירוש הניתן במכילתא וברש"י למקומנו לנסתרות ולגלויות - כמעשים הנעשים ע"י בני אדם בסתר ובגלוי - אינו כלל היחידי האפשרי והרבה הלכו כאן בדרך אחרת, ועיין בייחוד דברי רבנו בחיי שהובאו בגיליון ההוא.

אשר לסימני המסורה, הנקובים על "לנו ולבנינו", נביא בזה את דברי רש"י על דברי הגמרא סנהדרין מ"ג:

"ולמה נקוד על "לנו ולבנינו" ועל עי"ן של "עד" מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן".

רש"י:

ד"ה מלמד שלא ענש על הנסתרות: ...והכי דרשינן לקרא: "...הנסתרות לה' אלקינו" משמע עליו לבקש עלבון העבירה ולהפרע מן העוברים ואין עלינו עונש בדבר.

רש"י:

ד"ה והנגלות: קולר תלוי בצואר כולנו: ואי לאו נקודה הוה אמינא כך היא המידה לעולם, באתה הנקודה לדרוש דאין מידה זו נוהגת לפוטרנו מן הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן. והיה לו לנקוד את הנקודה הזאת על "לה' אלוקינו" ללמד, שלא "עד עולם" הן לה' אלוקינו. אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם...

לדרך חז"ל לפרש את המילה הנקודה כבעלת הוראה מצומצמת, כמילה הבאה כאן לא במלוא היקפה משמעותה, עיין גם רש"י בראשית ל"ג ד'.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] "תורה ומלוכה" – על מקום המדינה ביהדות, בעריכת הרב פדרבוש, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א, "קול דודי דופק", עמודים 44-11.