"וישב יעקב..."

שנאת האחים ההולכת וגדלה מפסוק לפסוק בפרקנו הדהימה רבים מפרשנינו, לא מפני שלא מצאו לה סיבה. אדרבא, הרי הכתוב מרבה בסבות: הנה הוא מביא דיבתם, והנה אהבת האב אליו "מכל אחיו", והנה כתנת הפסים הניתנת לו, - ומי יודע כל המסומל במתנה זו לאחד מן הבנים ולו לבדו – והנה החלום הראשון ועוד אופן ספורו ("שמעו נא...") המרגיז בהתרברבותו, והנה אף החלום השני המסופר להם, על אף הידיעה הברורה בכוח ההרגזה אשר טמון בו, - אם כן לא תחסרנה סבות לשנאה. (על המורה המלמד לדרוש מתלמידיו שיסבירו את כל הסבות ההולכות ונערמות אחת לאחת עד להתפרצות השנאה בגלוי מפסוק י"ג ואילך). אם כן לכאורה אין מקום לפרשנים לתמוה, אך עם כל זה – גדולה הקושיה; וכך מנסח אותה האלשיך, בפירושו:

... ומי כשבטים קדושי עליונים ישנאו את אחיהם, ויקנאו בו ויביאוהו עד שערי מות, ואותו דמו להרג וישליכו אותו אל הבור ובהעלותם אותו לישמעאלים, האם אנשי אמת יעשו כמעשיהם?!

ואולם שאלה גדולה מזו שואל בעל העקידה:

הספק הראשון הוא, כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת, כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים, וגם לא היה בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכבו... ושאלה היא וגדולה היא בעיני בכל כיוצא באלו הענינים, למה לא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחויב?

וזהו שהביא את בעל העקידה לחפש אחר ענין אחר, אחר סיבה רצינית וחשובה והרת תוצאות נוראות יותר מאשר כל הדברים האישיים הקטנים שמנינו לעיל. ומענין הדבר שהאמן הגדול תומאס מאן בספרו "יוסף ואחיו" * מייחס לאחי יוסף ביחסם ליוסף ובשנאתם וקנאתם אותו את המניע שעליו מדבר בעל העקידה. בתארו את האבות לא רק כאישים "פרטיים", חד פעמיים על תכונותיהם האינדיבידואליות, כי אם גם ובעיקר את כל אחד מהם ביחודו – כאב-טיפוס, וכנושא היעוד ומורישו לדורי דורות, אין תומאס מאן יכול להסתפק בהסבר פסיכולוגי אנושי רגיל למעשיהם אלא אנוס הוא על פי תפישתו ליחס לפעולותיהם גם ובעיקר מניעים כבדי משקל על-אישיים, מניעים הנובעים מתוך תודעתם שנועדו להיות "אבות" ושנושאים הם את הברכה ואת הבחירה אשר נבחרו למען היעוד. ולכן אין שנאת האחים ליוסף מתבארת רק מתוך מניעים אנושיים רגילים של קנאת הגדולים בצעיר האהוב על-ידי אביו, של שנאה למביא דיבתם, של זעם על החולם חלומות מתרברבים – אלא מתוך האימה שמא תימסר הבכורה ואתה הברכה לו ורק לו, והם וביניהם לא ימנו על קהל עדת ישראל. וכן גם מפרש הוא את מתן כתנת הפסים, אשר אינה רק מתן אהבתו של יעקב לבנו זה וסימן להעדפתו אלא הוא בעל משמעות חמורה ביותר; ואלה דברי יעקב לפני החליטו סופית לתת את הכתנת ליוסף, לפי מאן:

ראה, הדברים תלויים ברפיון וה' לא הכריע עדיין בלבבי, איך יפלו, אחיך ראובן כשל, ואני אנוס להעביר אותו מן הבכורה. האמנם הגיע תורך שאלביש אותך את האדרת... יתכן ויאמר: לא, כי אחרי ראובן הופיע יהודה, והופיעו לוי ושמעון. יתכן וייאמר: כן, הואיל ונפל בכור לאה, יבוא במקומו בכור רחל. הדבר אינו מחוור... אולם אם אלביש אותך יוכלו האחים לתת למעשה פירוש מסולף ולהבינו במשמעות הברכה והבחירה, ואפשר שבחמת קנאתם יתקוממו עליך ועלי.**

וכבר היה מי שכתב נגד מאן והתנגד לתפישה זו, שהיא כאמור תפישת בעל העקידה: ואלה דברי מוריס סמואל, בספרו "דמויות מספר הספרים":***

לדעתי, שתי סיבות מקור לפירושו המוטעה של מאן. אחת קשורה במורשת ה"ברכה", - מאן מבין את מהותה על בוריה. למדנו שאין זו ברכה במשמעות הוולגארית, אין היא נוסחה כפויה להבטחת שגשוג. תחת זאת, היא כשרון של ראיה פנימית, מסוכנת ומטרידה, לתוך מהותו של האלוקים או, נכון יותר, כוסף וחתירה בלתי פוסקים לקראת ראיה כזאת. ברכה זו היא משמעותו היסודית של העם, שאברהם יסדו. היא היא זכות הקיום שלו. אברהם מאור נבחר הראשון לשאתה עמו. הוא מצדו היה עליו לבחור את נושאה אחריו מקרב בניו, באשר רק אחד מהם בלבד הוכשר לקבלה עליו; כך נפסלו ישמעאל ובני קטורה, ויצחק הוא שנבחר. אולם גם יצחק היה עליו לבחור בין בניו, ויעקב בא אחריו: ואילו עשו חזר להיות איש המדבר. למדנו גם זאת, שתהליך ניפוי זה, פסילת כולם ובחירת אחד בלבד בכל דור ודר, אי אפשר לו שיימשך בלי קץ; שאם כן לא היה מעולם נוסד עם. על כרחו שייעצר תהליך זה אי-אז, והוא נעצר אצל בני יעקב, שכל השנים עשר הבנים נשארו בתוך העם; הווה אומר: בתחום הברכה. ואילו תומאס מאן, אף כי הוא מכיר בעובדה שהברכה היא לב המשמעות בעם ובתולדותיו, ממשיך את תהליך הניפוי בתוך בני יעקב! מדבריו מתקבלת התמונה שיוסף ואחיו רבו ביניהם על קנין הברכה, ממש כשם שרבו ביניהם יעקב ועשו, ויצחק וישמעאל לפניהם. לדידו, יהודה נעשה לנושאה הבא של הברכה, והאחרים זוכים לברכות רגילות. אם כך, מדוע לא יימשך תהליך הניפוי עד סוף הזמנים, כשכל דור ודור מחזיק בו אך נבחר אחד בלבד, וכל השאר מושלכים החוצה? האמת היא, שיעקב מברך את כל בניו, ודאי לא שווה בשווה; אבל אף לאחד מהם, כפי שנראה להלן, אין הוא מעביר את הברכה האברהמית הייחודית בתור שכזאת. וטעמו של דבר, שכל אחד ואחד יש חלק בה; מעתה היא נעשית באורח בלתי מפורש קנינה של כל העדה.

החלק השני של גיליוננו מוקדש כולו לשאלות ברש"י. דבריו לפסוק א' ולפסוק ב' בפרקנו אינם קלים ורבות התחבטו פרשני רש"י לרדת לעומקם.

לשאלה ב' 1 (ב'):

אותם פרשנים האומרים שיש להבין את דבריו כאילו אמר "ישובי עשו וישובי תולדותיו" מסתמכים על כך שרש"י מפרש בכל ספר בראשית תולדות=בנים, צאצאים, ולא באותה הוראה השגורה היום בפינו: קורות הימים, היסטוריה. ועיין דבריו לפרשת נח ד"ה אלה תולדות נח. (ועיין גיליון נח תשי"ח). אילו היה רש"י מסכים לפרש "תולדות" – קורות הימים, מאורעות חייו, כי אז לא היה עומד בפני שום קושי לא במקומנו ולא בתחילת פרשת נח, אבל מאחר שהוא איתן בדעתו (ונראה לי – בצדק) שאין תולדות בספר בראשית אלא צאצאים, לכן עליו לישב את שני המקומות האלה. ואולם אלה המפרשים "ישובי עשו ותולדותיו" כמשמעו מניחים שכן סטה רש"י מפירושו את המלה במקומות האחרים.

לשאלה ב' 1 (ד', ה', ו'):

בצדק דייקו פרשני רש"י בלשונו של רש"י. אין בהם מקריות, תפארת המליצה, גבוב מילים. וכל מילה וכל תוספת ומגרעת – טעמה עמה.

לשאלות ד' – ה' יש להשוות יפה את הנאמר בעשרה דורות שבין אדם לנח לנאמר בעשרת הדורות שבין נח לאברהם, וכן את סוף פרשת בראשית לסוף פרשת נח.

לשאלה ב' 2:

יושם נא לב להקשר שבשני המקומות, מתי נאמר ה"הנני" של אברהם ומתי נאמר ה"הנני" של יוסף.

------------------------------------------------------------------------------------

*) תומאס מאן: יוסף ואחיו. תרגום אבי שאול, ספרית פועלים מרחביה 1957 כרכים א' – ב'.

**) שם, כרך ב', עמוד 318.

***) Maurice Samuel: Some People of the Book, תרגום לעברית נפתלי גולן, מסדה 1960, עמודים 181 – 182.