מעשה שמעון ולוי

מעשה דינה

כבר העירונו בעלון לפרשת וירא שנת תשי"ז, שיש דעה רווחת, בפרט בין אותם צעירים (ולא צעירים) שאינם בקיאים בדברי חז"ל ובדברי פרשנינו, כאילו כל המסופר בתורה על מעשי אבותינו מוצא לו הצדקה בדברי רבותינו, כאילו לעולם רבותינו מלמדים סניגוריה על כל מה שנעשה ע"י אבותינו ונושאים להם פנים, גם אם שורת הדין דורשת להאשימם. ולא די. גם חז"ל וגם פרשני ימי הבינים מדקדקים עמם כחוט השערה, ואפילו מוצאים פגמים במעשיהם במקום שאנו אולי היינו נוטים להצדיקם.

            (המעונין בכך ימצא דוגמאות לכך:

                                    בגיליון לך לך תש"ח שאלה ה'

                                    בגיליון לך לך תש"י

                                    בגיליון וארא תש"ו שאלה ג'

                                    בגיליון וארא תשי"א שאלה ב'

                                    בגיליון שמיני תשי"א שאלה ב'

                                    בגיליון דברים תש"ד שאלה ה' 2

                                    בגיליון ויצא תשי"ד).

במעשה שמעון ולוי יש ביחוד להזהר מפני הערכה חד-צדדית ואמוציונלית; יותר מדי מעלה לימוד ספור זה אסוציאציות קרובות מאד, וכבר דשו רבים בהשוואות בינם לבינינו והוציאו מסקנות בשטחיות ובפזיזות כאוות נפשם.

יש להתחיל שעור זה העוסק בעיקר בהערכת המעשה בהבנת דברי יעקב ובהערכתו הוא את מעשה בניו. ויש להשוות בין בקורתו הניתנת בפרשתנו – מיד אחרי המעשה ובהיותו סמוך למקום המעשה, ובין בקרתו הניתנת עשרות שנים אחר כך, ובשבתו הרחק ממקום המעשה ובהיותו בטוח מכל סכנה מצד אנשי כנען. אולי יש להדגיש שאין דברי בקרתו של יעקב מוכרחים להזדהות דוקא עם דעת התורה. מעתה יש לעבור לדברי הרמב"ן (ושוב בשני המקומות, במקומנו ובפרשת ויחי) השוללים בכל התקיפות את מעשה שמעון ולוי.

דברי הרמב"ם המצוטטים ע"י הרמב"ן אשר כנגדם הוא מתפלמס לקוחים מתוך הלכות מלכים פרק ט' הלכה א', וראוי למורה לעיין בהם ובפרושם; ויש להבינם את השומעים ע"י דוגמא בויכוח על "התערבות" ו"אי התערבות" שהתנהל בזמן מלחמת העולם השניה; המותר לצבור – אשר הכוח והיכולת בידו למחות – להרשות למחוז, לעיר, לפלך, לחברה אנושית, העוברים על שבע מצוות בני נח, לעשות מעשיהם ולעמוד מנגד, מפני שאין זה מעניננו להתערב בחייהם הפנימיים, או מצוה היא למחות ואם אין ברירה, גם למחות בכוח הזרוע? בקורת הרמב"ן, לדברי הרמב"ם, אינה מכוונת לחקר הפרינציפ של חובת ההתערבות אלא למעשה המיוחד של שמעון ולוי:

"שרצו להתנקם מהם בחרב נוקמת, כי היה דמם חשוב להם כמים..."

דברי אבן כספי – אחד מוזר ומקורי, עוקצני ואירוני, חריף ולעתים עקמומי, בין מפרשינו – מענינים מבחינת רצונו להוכיח שמעשה שכם כבר נחשב לתועבה בעיני האנושות כולה והיה פגישה קשה בדיניהם, במוסרם של אומות העולם כולם. וכדאי לצרף לשאלה א' 2 את שאלה ג'.

כדאי להראות ללומדים שלא היה הביקור של שכם וחמור בבית יעקב וההצעה שהציעו מוכיח על רצון כן לתקן המעוות ולבוא בברית אמת עם יעקב (לשאלה ב' 2!). כדאי להשוות את דברי חמור ליעקב ובניו ואת אותה ההצעה כפי שהוא חוזר עליה לבני עירו:

ובמיוחד יש להבליט נוסף על השנוי בסדר הענינים והבהרת כל חסר וכל יתיר את ההוספה בסוף דבריו לאנשי עירו המגלה את כוונתו האמתית. אך יחד עם זה יש להדגיש שהרמב"ן – למרות ראותו כל זה – לא חזר בו ממשפטו הקשה על מעשה שמעון ולוי, ואולי יתכן שיטען מישהו מן הלומדים שהתורה עצמה מחווה דעתה על המעשה ומצדיקה אותו, ע"י מה שהיא מספרת לנו לאחר המעשה:

            פרק ל"ה פסוק ה'  

"וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם
וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"

ולזה יש לומר: עמדנו כבר לא אחת בעיוננו על כך, שהתורה מדגישה וחוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת, גם החרטומים הצליחו בלהטיהם, גם נביא השקר (דברים י"ג) עלול לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ "ובא האות והמופת", גם רואים אנו יום יום ומשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה, ולא נוכל ללמוד כאן מן הפחד בפני החרב אשר נפל על העמים אשר רק על חרבם יחיו ולעתים רק לשון זו מובנת להם – על צדקת המעשה, וכי טוב הוא בעיני האלוקים, כי – כמאמר בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".