מחלוקת קרח

לפני שיגש המורה לשאלות גיליוננו העוסקות הפעם בפרטים בלבד, פרטי סגנון ודיוקי פסוקים, עליו לשוחח עם חוגו על מחלוקתו של קרח בכללה. יש להדגיש שהתורה לא התכונה כאן להראות שמשהו נלחם למען צדק חברתי, למען זכותם של הרבים המקופחים כנגד מעטים משתלטים, אלא שמשהו מנצל סיסמאות של "כל העדה כלם קדושים" למטרות אנכיות פרטיות לגמרי. מי היו קרח ועדתו, עדת הנרגנים, ומה היו נימוקיהם האמתיים בזה עוסק הראב"ע בפרושו לפסוק א' ד"ה ויקח קרח עד "והם עיקר כל העדה" וכן עוסק בשאלה זו הרמב"ן (החולק על הראב"ע בקביעת זמן המרידה אבל לא במניעיה עיקריים).

אבות פרק ה' משנה י"ז:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו.

ועל זה אומר המלבי"ם, בפרושו לפרשתנו:

ד"ה ויקח קרח: חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לשם שמים כל כח משני צדדי החולקים מאחדת בעצמה, כי כולם מתכונים לתכלית אחת לשם שמים. אולם מחלוקת שאינה לשם שמים רק בפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אזי יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכון תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו, שהו גם בן מכון תועלת עצמו כענין שהיה מחלוקת קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכון כונה אחרת מתנגדת לזולתו: שהנה קרח רצה בכהונה גדולה, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה (בן עמרם) היה מלך, ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר (קרח) שהוא בן השני לקהת. אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת היה ענין אחר, שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמו שאמר יעקב (בראשית מ"ט) "ראובן בכורי את כחי וראשית אוני – יתר שאת ויתר עז" ש"שאת" הוא הכהונה ו"עוז" – המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים – ליהודה וגם על הבכורה שנתנה ליוסף (דברי הימים א' ה' פסוקים א'–ב')... והמאתים וחמשים איש טענו שהם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם" ורצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראויים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם יש לומר – כמו שאמר ראב"ע שהיו המאתים וחמשים איש בכורות וטענו שהכהונה מגיעה להם.

ומעכשיו יובן לנו למה קראה המשנה למחלוקתנו – לא מחלוקת קרח ומשה, אלא "מחלקת קרח ועדתו"!

מעכשיו ניגש לשאלות הגיליון העוסקות בפרטי הפסוקים.

שאלה א' המפנה תשומת לבנו לענייני סגנון, חשיבותה בזה, שהיא מחנכת אותנו להתיחס ברצינות לכל מילה ומילה, לכל ביטוי, לכל צרוף מילים, לכל חזרה – גם בחלק הסיפורי של התורה. מה שמצאנו לא אחת בפרושים המעירים אותנו על חזרות כביטוי ליחסים שבין חטא ועונשו, שבין פעולה ותוצאתה
(רש"י, בראשית י"א ז':

ד"ה הבה: מידה כנגד מידה – הם אמרו הבה נבנה והוא כנגדם מרד ואמר: "הנבה נרדה".

או
שמות א' פסוק י"ב:

ד"ה כן ירבה: "אתם אומרים "פן ירבה" ואני אומר "כן ירבה"),

זה נראה כאן כאירוניה כלעג לשם קנטור.

בשאלה ב' הובאו שלושה מדרשים, כולם מוקיעים דרכי קטטה ומריבה באמצעים נפוצים ומודרניים של דמגוגיה, השמצה, חוצפה (יש להשוות למדרשים אלה גם את נאום ההסתה של קרח ע"פ מדרש שוחר טוב תהלים א', נאום העשיר בכל הסממנים של דמגוגיה מחושבת וחריפה) ואולם לא רק ההסבר של מגמת המדרשים ושל מוסר ההשכל הנובע מהם חשוב לנו, אלא גם אופן קישורם של מדרשים כאלה לפסוקים.

(שאלות ב' 1, ב' 2 ב', ב' 3 ב'). אין דברי מדרש אלה דברים שבדמיון שחוברו כלוואי לפסוקי התורה, אלא שלושתם קראו בשטין וקראו מה שבין השטין, קראו את הנאמר ו"קראו" אף את שלא נאמר, את החסר,שמעו את השתיקה, ועל סמך זה דרשו מה שדרשו.

צעירים שאינם מרבים להתעמק ברש"י מוטב ללמוד את הפסוק בכללו, את רעיונו, את מוסרו ולמעט בדיוקים כאלה, ואולם חשובות שאלות אלה למי שנוהג ללמוד רש"י למען יוכח שאין להסתפק בקריאה שטחית ברש"י ("רש"י אומר כך, רש"י אומר כך") אלא יש להבין מדוע יאמר מה אלצו לומר, מדוע אמר כאן כך ושם כך וכדומה.