ספירת העומר וחג השבועות

גיליון זה עוסק באחד מהמועדים אשר בסדר המועדים שבפרשתנו. יקרא המורה עם תלמידיו בתחילה את כל פרק כ"ג ויעמוד על פרטי המבנה.

לשאלת השבת ומקומה בסדר המועדים וכן לשאלת הפסוק שהוא מעין כותרת החוזר פעמים (ב', ד') – לכל זה עיין גיליון אמור תשי"ד.

כן ראוי למורה להשוות את פרקנו ללוח המועדים בפרשת פנחס (במדבר כ"ח ט"ז – כ"ט ל"ט) ולעמוד על הדברים.

שאלה א' למבנה סדר המועדים אצלנו חשיבותה גדולה להבנת מקומו של חג השבועות ולהבנת טעמו.

על התלמיד למצוא בעצמו – מבלי שיוגד לו ע"י המורה – שפסוק המבוא "וידבר ה' אל משה לאמור" חוזר בט' כ"ג, כ"ו ל"ב אך נעדר לפני חג השבועות שפסוקיו כולם נבלעים בפסוקי ספירת העמר. כן עליהם למצוא שפסוקי סיום אני ה' אלוקיכם מופיעים פעמיים (כ"ב, מ"ג) ושתי תופעות אלה יש להסביר טעמן ויש להוציא מסקנות מהן על משנה הפרק כולו ועל חשיבותו וערכו העצמי על כל מועד.

גם בשאלה א' 2 גם בשאלת ב' – 1, גם בשאלה ג', אנו מעודדים את התלמיד בראש וראשונה לראות את השאלות ורק אח"כ ישתדל להבין גם את התשובות. הרי הקורא השטחי עלול לקרא את פרקנו ולחזור ולקראו מבלי שיעמוד על השאלה העיקרית, שיפה נסחה ר' יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק:

והנה יש בכן שאלה חזקה מאד והיא: למה לא פרשה התורה, כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוקית וקבלתה, כמו שיחויב ממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתקוני תפילותינו ("את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות י"ט כ' ומפטירין ביחזקאל פרק א') על דרך שפרשה התורה בחג המצות (שמות י"ג י"ד י"ז; כ"ג ט"ו;) ובחג הסוכות (ויקרא כ"ג מ"ג)?

את הזהות בין חג השבועות ובין זמן מתן תורתנו רוצה ר' דוד הופמן להוכיח מתוך המסופר בדברי הימים ב ט"ו, י'-ט"ו בהנחה שהיום בו באו כל ישראל בברית ו"נשבעו לה'" היה ביום השישי לחדש השלישי, ולדעתו היה במעמד מעין חזרה סמלית על מעמד הר-סיני.

ראוי ללומדים גם לעסוק בשאלת העדר כל פעולות טקסיות סמליות ביום זה אשר מתפקידן להזכיר את תכנו של החג (דוגמת הפעולות הסמליות של אכילת מצה וישיבה במועדים האחרים). ויפה ענה עליה ר' דוד הופמן לשאלה זו בפירושו לויקרא (בתרגום העברי כרך ב' עמוד קסה):

לא הותקן לחג השבועות כל טקס סמלי, להזכיר את חזיונות הר-סיני. ויש טעם לדבר: חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי. בני ישראל ישימו על לבם: "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש", (דברים ד' ט"ו), כדי שלא יכשלו בהבל-שוא לעשות להם דמות לאלוקים, אלא יזכרו את המראות הגדולות. ויחוגו ביום מתן תורה גם את סיום הקציר, למען יודו לה' בהביאם את הבכורים אל המקדש, ויכירו כי ה' הוא האדון השליט על הכל, אשר לו יעבדו ואל מצוותיו ישמעו, ובזה יחזרו על הבטחתם שנתנה בסיני: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד ז').

רצוי שיטפל המורה רק בסוף שעורו – וכעיקרו של השיעור – בשאלה א'2. נוכח כל מיני ניסיונות בזמננו לעשות את הטפל עיקר, את האמצעי – מטרה, יש להבליט את אופים של ערכים כחרות, מדינה, ארץ, חקלאות, קציר – כאמצעים בלבד לעומת התורה שהיא התכלית. וכן יש להראות כמה נעלים דברי בעל ספר החנוך (בשאלה א') על דברי אלה החושבים שהפיכת חג מתן תורה לחג קציר יש מן "ההתקדמות".

הרוצים להבליט את אופיו "הטבעי" של החג ולראותו כחג קציר דוגמת חגי קציר של אומות העולם מימי האלילות ועד ימינו – ולטשטש ולהשכיח דמותו של "זמן מתן תורתנו", אינם אלא כמחזירי עולם חסד יבנה – לתוהו ובוהו שלפני בריאותו, אינם אלא משליטי טבע וחומר ויצר מעל לתורה, ולרוח, ולריסון. מה עלוב ונקלה זה המראה, שדור אחרון של עם הספר יראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה!