ערי מקלט

בשאלת ערי המקלט בכללה, בטעם ה"ניסה" או הגלות (בתורה נאמר תמיד "ונס" "הוא ינוס", ואילו במשנה "גולה" "אינו גולה") עסק בפרוטרוט גיליון מטות-מסעי תשט"ו, שם הובאו הדעות השונות, הן אלו המדגישות את הישיבה בערי המקלט כהגנה לרוצח בשגגה, הן אלה הרואים את ישיבתו בה כעונש גלות לכפר על עוונו.

רצוי שיקראו הלומדים לפני התחילם לענות לשאלות הגיליון את ארבעת המקומות שבהם מדובר בערי מקלט ובהן רוצח בשגגה:

1)       שמות כ"א י"ג

2)       במדבר ל"ה ט'-ל"ד

3)       דברים ד' מ"א-מ"ג

4)       דברים י"ט א'-י"ג

מתוך השוואה בין המקומות תתברר גם שאלה א.

לשאלה ב יש להקדים לתלמידים שאין שוגג ניגודו הגמור של מזיד, שהרי הניגוד הגמור למזיד הוא אנוס. ואילו השוגג הנו עומד באמצע בין מזיד גמור לבין אנוס גמור. מכאן גם המושגים של שוגג קרוב למזיד, ושל שוגג קרוב לאנס. החף מכל פשע והפטור מעונש הוא האנוס בלבד. אבל השוגג לעולם אשם הוא.

יש להזהיר את הצעירים, ש"אני לא התכוונתי" ו"לא עשיתי בכוונה" אינם פוטרים את העושה מאחריות למעשיו. לא די שלא התכוונת לפגוע, היה עליך להתכוון שלא לפגוע! השוגג שבו מדברת התורה במקומנו הכורת עצים ברשות הרבים ונשל הברזל מן העץ ופגע באדם, אינו אנוס, יכול היה ע"י אמצעי זהירות להימנע מתוצאות של אסון – לכן ענוש ייענש. ועיין שאלה ב בגיליון שופטים תש"ד. להבהרת סוגי השגגה ומידת האחריות השונה המוטלת על השוגגים, בכל מין יש לעיין בדברי הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו', שהובאו בגיליון מטות-מסעי תשי"ב.

לשאלה ד נביא בזה את דברי קאסוטו, בהקדמה למעשה קין והבל בספרו "מאדם עד נח", עמוד 104. הוא רואה בפרק ד' בראשית מלבד לימודיו העיקריים גם מחאה נגד המנהג של נקמת הדם. ואלה דבריו שם:

נכרת בחוקי התורה נטייה לצמצם אותו (=את המנהג של גאולת דם) ולהעמידו על המועט: גואל הדם נעשה כמעט רק למבצע פסק דינה של העדה, ובשביל הרוצח בשוגג נקבע דין גלות לעיר המקלט במקום נקמת הדם. והנה בפרשתנו מעשה קין והבל), בקשר למקרה הראשון של רצח בתולדות האנושות באה לידי ביטוי נטיה מעין זו. קין שרצח את אחיו הרי הוא הטיפוס הראשון של הרוצח, שהרי כל בני אדם אחים הם זה לזה, וכל מי ששופך דם האדם את דם אחיו הוא שופך; ולפיכך דינו של קין הריהו המופת הראשון לדיני הרוצח.
מתיירא היה קין מפני נקמת הדם (פסוק י"ד "והיה כל מוצאי יהרגני") מכיון שכל באי העולם, גם הנולדים כבר, גם העתידים להוולד, היו קרוביו של הנרצח וגואליו; וה' הציל אותו מידם ודן אותו בגלות.

            נקמת הדם אינה רצויה בעיני ה'.

בקו זה הולך גם שד"ל. וכדי להישאר נאמן לקו הזה, שהתורה מצמצמת את פעולת גואל הדם רק לביצוע פסק דינו של בית הדין הוא מפרש גם (נגד חז"ל ורש"י) את במדבר ל"ה י"ט:

"גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ"

כמתן רשות לביצוע אחרי פסק הדין.

שד"ל:

ד"ה בפגעו בו: נראה לי שאין זה ענין פגישה ומציאה כפירוש רש"י, אלא חריגת אדם שאין בידו להתקומם ולהציל עצמו נקראת "פגיעה" כמו (שופטים ח' כ"א) "קום אתה ופגע בו"; (שמואל א' כ"ב י"ז) "לפגוע בכהני ה'"; (שמות ב' א') "גש ופגע בו"; (מלכים א' ב' כ"ט) "לך פגע בו". ובמקראות הללו ההרוגים אסורים בזיקים. וזהו טעם (דברים י"ט י"ב) "ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת".

השאלות ברש"י כולן קשות הפעם ואינן עניין אלא למתקדמים.

לשאלה ה4 יובאו כאן לעזרת הלומד דברי ר' וולף היידנהיים, "הבנת המקרא":

"ונשל הברזל מן העץ" יוטל בספק אם שרשו "השל" והוא לשון פעל (=קל) שהברזל השיל מן העץ המתבקע, או ששרשו "שלל" והנו"ן לסימן נפעל כמו "ונסב" "ונקל זאת בעיני ה'" ופרושו הברזל עצמו נשתף מן העץ שהוא תחוב בו ולשני הפרושים יש סברא ונחלקו בו חז"ל במסכת מכות ז' ע"ב ואמרינן התם דפליגי על "יש אם למקרא ויש אם למסורת".

על פלוגתא אחרונה זו המתייחסת לפסוקנו מביא היידנהיים שם מאמר ארוך המבהיר את המושגים.