מעשר שני

גיליון זה העוסק כולו בפסוקי מעשר שני אינו אלא המשכו של גיליון ראה תשי"ט שעסק בעיקר בטעמים שונים למצוה מוזרה זו אשר בה נדרשת מן האדם "נתינה", ואילו הנתינה היא בסופו של דבר לו לעצמו. ובזה אינה דומה כלל לתרומות ולמעשרות, למצות העבט תעביט או לדיני צדקה, אע"פ שכל אלה נראים קרובים לה. כי לא נדרש מן האדם כאן כל קרבן חמרי; ודוקא במצוה זו נאמר שהיא מביאה לידי יראה, ועוד נאמר בה: גדול מעשר שמביא לידי תלמוד. (ועיין בגיליון תשי"ט באריכות.) רצוי שיתעוררו התלמידים מצידם לשאול שאלה זו, לתמוה על מצוה זו, ואם אין – ישאל המורה את שאלת האברבנאל.

ההבדל שבין אברבנאל לאחרים בטעם המצוה דומה להבדל שבין שד"ל לשאר מפרשים בטעם מאכלות אסורות (עיין שמיני תשי"ב) ובהבדל שבין מדרש תדשא לשאר מפרשים בטעם איסור אכילה מעץ הדעת (גיליון בראשית תש"ך).

לשאלה ד יש להקדים מה שאמר ראב"ע בשאלת הסמיכות של מצוות בכלל:

שמות כ"א ב':

ד"ה כי תקנה: אומר לך כלל לפני שאחל לפרש כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו ואם יכולנו למצוא טעם, למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצוה אל זאת – נדביק בכל יכולתנו, ואם לא יכולנו – נחשוב כי החיסרון בא מחסרון דעתנו...

והנה דרך שלו בהדבקת המצוות – אשר היא בעיניו פשט – מוזרה ביותר.

דוגמאות ימצא הלומד בכל פרשה הלכתית כגון:

ראב"ע:             
במדבר ה' ל"א החל מן "יש מוסרים כי טעם הסמך פרשת נזיר לפרשת ...סוטה..." ועיין רש"י שם.

במדבר ו' כ"א הכל מן "ונסמכה פרשת ברכת כהנים..."

במדבר כ"ז כ"א הכל מ "וטעם הדבק פרשת הקרבנות"

ובספר דברים בכל פרשה ופרשה. והדרך שונה מאד מדרכם של מדרשי חז"ל המובאים ברש"י.

לשאלה ד 3 אם יתקשו בה הלומדים מתוך אי ידיעת המידה, יעיינו בפרושו הבהיר של ספר הזכרון למקומנו:

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", כלומר: שבא כלל אחרון לומר לך, שתוכל להוסיף על הפרט ולרבות, אבל בתנאי שיהיה כעין הפרט, מה הפרט... אף אתה מרבה ולדות הארץ, אע"פ שהוא ממה שלא נזכר בכתוב, וזה אומרים חז"ל: אי אתה דן אלא מעין הפרט כלומר: אתה דן ומוסיף מכח הכלל האחרון, שאם לא כן, למה נכתב אותו כלל? אבל אי אתה דן אלא דבר הדומה לפרט!

המעוניין ימצא רשימת דוגמאות ל"מידה" זו מי"ג מידות אצל ב.ז. בכר: "ערכי מדרש" חלק ראשון עמוד 55 ערך "כלל".

הבאנו שאלה ה אע"פ שאיננו סוברים שדברי האלשיך הם פשט. רצינו שיכיר הלומד, כיצד גם דברי דרשנות אלה של האלשיך בנויים על הסתכלות מדוקדקת בסגנון.

והשוה דרך משל את דבריו למצות השבת אבדה דברים כ"ב א':

רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך" ולהשרישו בה קו לקו עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם ליגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו, שורו או חמורו, ויהיה מחמר אחריו עד גשתו אל אחיו, ויניח כל עסקיו? על כן אמרה תורה: לא תראה את שורו או את שיו נידחים והתעלמת מהם כטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם השב תשיבם, כלומר השב – פעם אחת, ואחר כך "תשיבם", כן פעם אחרת אם יצטרך; כי בראשונה תעשה כן מתוך הכרת צווי התורה ואחר כך אתה תשיבם מעצמך, כל כך תחפץ עשות רצונו, כי עשית המצוה פעם אחת תגרור להטיב לבך לעשותה פעם שנית, וגם אם לא קרוב אחיך תשמרנו בביתך עד דרוש אחיך אותו... ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חים, אך מזה ימשך לך ש"כן תעשה לשמלתו". ואחרי ששלשת במצוה, אז דע לך, שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך "לא תוכל להתעלם..."