נאומו של משה + הפטרה

המכביד על הלומד – בייחוד בכיתות נמוכות – בלימוד הפרשיות הראשונות של חומש דברים הוא הסדר המוזר שבו חוזרים המאורעות שסופרו בחומשים הקודמים. אין משה מספר בפרשיות אלה את המאורעות לפי סדר כרונולוגי. וכבר עמד על פליאה זו האברבנאל בשאלותיו:

בספור המרגלים שהביא אחר מנוי השופטים: אם היתה כונתו להוכיח על עוונותיהם, יקשה מאד, למה לא התחיל ממעשה העגל, שהיה החטא הראשון וכי נגע עד הנפש ואין לך לומר ששכחו, כי הנה בפרשת עקב הביאו והאריך בספורו (פרק ט'), ואם כן יקשה למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן ובאחרונה הביא ענין העגל, שהיה החטא הראשון; גם חטא המתאוננים רע ותבער בם אש ה' (במדבר י"א) וחטא המתאוים בקברות התאוה (במדבר י"א), ששניהם קדמו לענין המרגלים, יקשה, למה לא זכרם כאן והביאם אח"כ בפרשת עקב (ט' כ"ג), ובאו אם כן העונות בלי סדור.
ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה, אלא בדרך ספור מה שקרה כדברי הימים אשר למלכים, יקשה גם כן, למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי מה שקרו, הראשון ראשון?

המורה יחכה עד שיעוררו התלמידים עצמם שאלה זו, ואולי מתוך דברי האברבנאל שהבאנו לשאלה א, ששם ניתנת התשובה לשאלה, יתעורר לראות את השאלה.

קושי נוסף הוא השוני בין אופן סיפור הדברים במקומנו לבין סיפור אותם מאורעות בחומש במדבר. שינויים אלה קיימים גם בפרק א, גם בפרק ב, וגם בפרקנו. על השינויים הגדולים שבין סיפור המרגלים בפרשת שלח לבין הסיפור בפרשתנו עמדנו בגיליון דברים תשט"ז.

את המגמה הכללית שבכל השינויים הסביר ר' דוד הופמן בפירושו לספר דברים (תורגם עתה גם לעברית בהוצאת מוסד ביאליק), בקבעו את הכלל שמשה רבנו מדבר בספר במדבר כהיסטוריון ובפרשתנו כמוכיח. יהא כלל זה נוכח עיני הלומד בבואו לפתור שאלה ב.

להפטרה

תפקידם של המדרשים הוא – כפי שהיה מתחילתם – להעמיק את הבנת הפסוק. אין לקרוא אותם רק כדברי קישוט או אילוסטרציה לפסוק, אלא יש לבדוק מהו הדיוק הלשוני שעליו הם בנויים (עיין בייחוד שאלה 3א) ויש להפנות תשומת לב הלומדים לתוספת בהבנתנו את הפסוק אחרי למדנו את המדרש. במקרה של 1 עוזר המדרש להימנע מטעות רווחת שעזרו להשתמשותה חוקרי המקרא הפרוטסטנטיים, והיא כאילו התנגדו הנביאים עקרונית לקרבנות, לחגים, לכל מה שנקרא "פולחן" וכאילו היו עקרונית שונים בדעתם ובדתם מתורת משה. וכבר כתב נגד טעות זו, שהוא סילוף השקפת הנביאים, יחזקאל קויפמן בכמה מקומות בספרו, וכאן יובאו רק קטעים אחדים:

תולדות האמונה הישראלית, כרך שלישי (ספר ראשון), עמוד 80:

באידיאה הישראלית גלום היה שנוי ערכים דתי יסודי (שגוי נגד העולם האלילי). את היחס שבין האל ובין העולם היא יכולה לתפוס רק תפיסה אחת: חסד. העולם הוא רצון האל, הגשמת דברו, גלוי של מדת החסד והטוב... הדת היא מתנת חסד, שנתן האל לאדם כדי לרוממו ולהעלותו. בה גלה האל את עצמו, את "שמו" לאדם, בה הודיע לו את "דרכיו", את מדותיו, את רצונו. האידיאה הזאת בטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כמו שמעריכה אותו האלילות. באלילות יש לפולחן ערך אל-אלוהי. בפולחן (האלילי) תלוי גורל חיי האלוהות. במקדש (האלילי) שומר הכהן את משמרת סוד חייהם, מותם ותחיתם של האלים. הקרבן הוא "טבור העולם", הוא גורל האלים! והחג הוא חג חייהם של האלים עצמם, ואלו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על-אלוהי, ואין "גורל" האל תלוי בו בשום בחינה. תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצוה אלוהית, מגלויי החסד האלוהי. אין לאל "צורך" בה, היא רק מתנת קודש לאדם. תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלוקים, שנתן האל לאדם, אמצעי לקדוש שמו, מזכרת בריתו. מפני זה ערך הפולחן הוא לא מוחלט אלא מותנה. ערכו בהיותו סמל לחסד האלוקי ולבריתו עם האדם, ואם ניטל ממנו ערך זה, באשמת האדם, הרי הוא נהפך לכלי ריק, לחרס נשבר... הפולחן הוא לא חסד האדם עם האל אלא חסד האל עם האדם...

וכן שם, כרך שלישי (ספר שני), עמוד 444 (בדברו על התנגדות ירמיהו לקרבנות אלה בפ' ו' וז'):

הדרישה של ירמיהו מתאימה לכל מטבע בבואתו: לא זבח, אלא כל דברי הברית. הנגוד הוא: מעשה פולחן חיצוניים לעומת אמונת אמת וקיום נאמן של התורה... שירמיהו אינו שולל במיוחד את פולן הקרבנות נמצאנו למדים מי"ד פסוקים יא-יב: עם "עולה ומנחה" הוא כולל כאן רנה ותפלה. והלא ירמיהו עצמו מתפלל, וגם מצוה הוא על תפלה (כ"ט ז...) ...אם ירמיהו אומר, שהאל אינו רוצה בעולה ומנחה של "העם הזה" (י"ד יא-יב), אין זה אלא מפני שמעשיהם רעים, ואם הוא אומר, שזבחיהם לא ערבו לה', מפני שלא הקשיבו אל דבריו (פסוקים כ-כא), הרי הוא רומז (בעקבות הושע ט) שאם הם מקשיבים, זבחיהם ערבים לו...

שם, עמוד 443:

...לשולל פולחן הקרבנות עשתה אותו (את ירמיהו) רק התיאולוגיה הנוצרית-הליברלית ע"י מחיקות והשמטות, כמנהגה.

אף דברי הפסיקתא (2) אינם רק תמונה חיה, אילוסטרציה, לפסוק, אלא רוצים ללמד לקח המוסתר ויש להבינו (XX).