הפטרה שניה מג' דפורענותא

בהפטרה זו, השניה מג' דפורענותא, עסקנו גם בגיליונות של שנים קודמות (תשי"ט, תשכ"א, תשכ"ב, תשכ"ד). הפעם הקדשנו גיליוננו ברובו הגדול לפסוק י"ח ולמקבילותיו – פסוק המוכיח את יהודה (ובמקבילות בדברי נביאים אחרים אותה תוכחה לישראל) על מדיניות החוץ שלה.

להבנת המדיניות הזו והתנגדותם של נביאינו למדיניות זו נביא בזה קטע מתוך מאמרו של פנחס רוזנבליט, "ישראל במאבק המעצמות" שהודפס בזמנו בירחון "מולד" (אדר תשי"א): *

בעית המגמה של מדיניות חוץ היתה קיימת ועומדת בכל תקופות קיומנו במדינה עצמאית. בימי קדם היה המזרח התיכון זירת ההתחרות הפוליטית בעולם, דוגמת האוקינוס האטלנטי בימינו. וזה היה סימנה של תקופה, אם מדינה גדולה אחת – מצרים או אשור ובבל – השתלטה על כל האזור, או שתי מדינות גדולות התחרו ביניהן על ההשפעה. היו ימים ששתי המדינות כאחת היו חלשות, ובזה ניתן יתר עצמאות למדינות ששכנו בתחום הביניים. לפני מנהיגי המדינה היהודית עמדה השאלה, מה תהיה עמדתם כלפי המדינות הגדולות – האם יחסי המדינות הם שיקבעו את מדיניותם, או שמא עליהם להתערב התערבות פעילה ולנסות לשנות את יחסי המדיניות באיזור זה? ... האם הכריעו כאן רק נימוקים טכסיסיים או שיקולים עקרוניים, שבהם נשתקפה עמדה מסוימת של היהדות ודבריה?...

אחת התקופות הרות הגורל בחיי המדינה היו ימי עליתה של ממלכת אשור במחצית השניה של המאה השמינית. המדינות הקטנות, ויהודה וישראל בתוכן, הוכרחו לקבוע את עמדתן כלפי הכח העולה ומתקרב אליהן. הימים ימי ירבעם השני (מלכים ב' י"ד כ"ג–כ"ח) ועוזיהו. ישראל התפשטה, התפשטה מחמת עד הערבה. ויהודה החזירה לגבולה את אילת בדרום. בישראל לא היה כיוון אחיד. מלך אחד הטה צוארו לעול החדש, ואילו יריבו פקח בן רמליהו קם נגדו, "חסלו" ושנה את כוון המדיניות כלפי אשור. לאור הגורם החדש – עלית אשור – נשתנה המצב בארצות סוריה וארץ ישראל מיסודו. המדינות הקטנות כגון סוריה וישראל, שהיו צהובות זו לזו מאות שנים התחילו מתלכדות נוכח הסכנה. עתה מוצאים אנו את מלכי ישראל וסוריה פולשים יחד ליהודה, כדי להמליך שם מלך שיהיה רצוי למדיניותם...

העם לפי רמזים שונים במקרא, נטה לברית עם ישראל וסוריה, אך המלך אחז לא הסכים לדרך זו. כנראה הבחין בחולשת מצרים והמדינות הקטנות ובקש להתקשר עם הכח החדש העולה במזרח. אשור השתמשה בשעת כושר זו ופרשה רשת שלטונות על יהודה. באותה שעה באה קצה של עצמאות יהודה לתקופה ארוכה מאוד, עד מרד החשמונאים, חוץ לתקופות קצרות אחר נפילת אשור.

והנה הופיע עוד גורם אחד בהאבקות הפנימית הזאת: ישעיה הנביא. הוא הכיר בחסר יעילותה של ברית המדינות הקטנות נגד אשור, אך גם התנגד להתקשרות עם אשור, שרה בה דרך אסונות לעתיד המדינה. מיד הבין שאין כאן צעד פוליטי מסויים אלא אורינטציה בעלת משמעות רחבה, פוליטית רוחנית ודתית כאחד... התנגד לכל התערבות פוליטית פעילה של יהודה, וראה בה רק סכנת הסתבכותה של יהודה בסבך המדיניות באזור זה ותנודותיה וסכנת השתלטות יתרה של מצרים ואשור על ממלכת יהודה.

ישעיהו כנביאים אחרים נשאר בבדידותו. המדינה נסחפה לאחד מגרורי אשור ועצמאותה אבדה...

מצבה של הארץ כארץ מעבר בין המעצמות בא לידי ביטוי טראגי בימי מלכות יאשיהו. אחרי נפילת אשור אמרה מצרים להתפשט מתוך ניצול "החלל הריק" במזרח התיכון, אך נחלה תבוסה מידי נבוכדנאצר מלך בבל. והנה בדרך אל המערכה המכרעת, במגידו ההסטורית, יצא יאשיהו נגד פרעה נכה מלך מצרים ובקש למנוע בעדו מעבור את ארצו, אע"פ שמלך מצרים הבטיח לו, שאין בלבו מזימות על הארץ. בקרב זה נפל המלך, וארצו באה לזמן קצר בעול מצרים.

בסוף המאה השביעית קמה בבל כמדינה עולמית וכבשה את כל ארצות המזרח התיכון. אך בלי הרף התקוממו נגדה מדינות קטנות לחופי ים התיכון. ושוב עמדה יהודה לפני השאלה הגורלית: התנסה לחדש עצמאותה מתוך מרידה ובבל וברית עם המדינות השכנות, ובעיקר מצרים, או תשלים עם עליונותה של בבל גם כלפי חוץ גם מבית? כבתקופת ישעיהו קמו מפלגות שונות. מפלגת הכהנים ורב השרים השליכו יהבם על קואליציה עם המדינות השכנות ומלחמה נואשת בבבל... ירמיהו התנגד למלחמה ובניגוד למסקנת ישעיה, אך מאותם טעמים, דרש להכיר בעליונותה של בבל על הארצות האלו. (..."ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל" פרק כ"ז ו'). הוא הבין כי אשלית ברית עם מצרים והמדינות האחרות רק תמיט שואה על ארצו, ועם זה הכיר במצב הפנימי הרעוע של המדינה מבחינה מוסרית, דתית ומדינית... אך לא נמנה גם עם המפלגה הבבלית. הן הוא יצא נגד אלה המשתעבדים לכל אומה זרה ("העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?" ב' י"ד). נגד המבזים ערכיהם וקדשיהם והולכים "לדרך מצרים לשתות מי שיחור" או ההולכים "לדרך אשור לשתות מי נהר".

אע"פ שהוקדש גיליון זה בעיקרו לשאלות הסטוריות-פוליטיות, אין לראות בזה כונה להפוך את למוד הנביאים ללמוד "הסטוריה של המזרח הקדום", עלינו לזכור תמיד את דברי חז"ל-

מדרש שיר השירים רבה ז' כ"ב:

כל נבואה ששעתה (= שהיה בה צורך לשעתה) והיתה צורך לדורות – נתפרסמה, וכל נבואה שהיתה שעתה ולא היה בה צורך לדורות – לא נתפרסמה.

עלינו להפנות תשומת לבנו בלמוד אל מה שנאמר לא לשעתו בלבד אלא – לדורות.

-----------------------------------------------------------------------------------

* הבאתי מאמר זה גם ב"גיליונות לעיון בירמיהו", ומשם גם לקוחות שאלות אחדות שבגיליוננו זה (גיליונות ט', י"א, י"ב).