התוודעות יוסף לאחיו
בראשית פרק מה
על הלומדים לקרוא תחילה את פרק מ"ה עד פסוק י"ח. אע"פ שגיליוננו עוסק בעיקר בפסוקים הראשונים, אבל שיחת יוסף עם אחיו עד היפרדו מהם כולה יחידה אחת. יש להדגיש ולהבליט לפני הלומדים את יחסו של יוסף אל אחיו המלא רוח סליחה וכפרה, רוח אהבה, ויש לעיין לזה בגיליון ויגש תשי"ד שאלה א.
גיליוננו עוסק בשאלותיו הראשונות בפסוק א' הקשה מאד מבחינה לשונית. הפעל "התאפק" במקרא (אין שרש "אפק" בבנין אחר במקרא) עניינו כבישת הרצון מעשות דבר, ואולם בפסוקנו לא ברור ממה התאפק. יש אומרים – מלבכות, וי"א – מלהוודע להם; בנו יעקב דוחה את שניהם, מפני שלפי שני פירושים אלה יהיה הפסוק כולל שלילה כפולה (לא יכול להתאפק מלבלי עשות דבר מסוים) ואין זה סגנון המקרא. לכן מציע בנו יעקב ואחרים לפרש כאן "התאפק" כפעל העומד בפני עצמו = לא יכול עוד למשול ברוחו. אבל קושי נוסף בפסוקנו והוא שלא מצינו בכל המקרא: להתאפק למשהו. ("ולא יכול יוסף עוד להתאפק לכל הנצבים"), ועל כן הוכרחו המפרשים להוסיף מילים לפסוקנו שאינם בכתוב.
דברי רש"י לפסוק אף הם קשה להולמם:
כאלו אמר: ולא היה יכול להתאפק בשתם לפני כל הנצבים עליו, ולפיכך הוצרך לקרא להוציאם; לא שלא היה יכול לסבול מלהודיע להם שאם כן – למה הוצרך להוציאם?
פירוש שלא היה יכול לסבול הבושה שיתביישו אחיו לכל הנצבים עליו בהתוודעו אליהם. כך צריך לפרש לפי פשוטו, וקשה לי, שעדיין לא הזכיר הכתוב שהיה מתודע, והוי ליה למכתב "ויהי בהתודע יעקב... ולא יכול להתאפק".
ועוד תימה לי מה דוחק לרש"י לפרש על הבושת שיגיע לאחיו בהתודעו שזה לא נזכר?!
בעל לבוש האורה, (אחרי הביאו דברי הרא"ם והגור אריה):
ואם כן יהיה פירוש "להתאפק" = לסבול! ותמיהני עליהם (=על פרשני רש"י אלה מאד) וכי שכחו האנשים האלה מה שפירש רש"י לעיל בפ' מקץ (מ"ג ל"א) ד"ה ויתאפק: נתאמץ, והוא לשון חוזק, כמו (איוב מ"א ז') "אפיקי מגינים"! ואיך יפרשהו במקומנו לשון סבל?!
לכך אני אומר, שכונת הפסוק מה שאמר כאן: ולא היה יכול יוסף להתאמץ עוד מלהתוודע לאחיו, כאשר התאמץ עד הנה שלא להתוודע בשביל כל הניצבים עליו, כדי שלא יתביישו. ולכך "ויקרא: הוציאו כל איש...".
ומה שכתב רש"י כאן – לא פירש המלות, רק הענין כי סמך על מה שפירש למעלה (מ"ג ל"א) לגבי ויתאפק – נתאמץ.
פעל התאפקות בכל מקום התחזקות והתאמצות נגד התפעלות נפשו והוא המנע מעשות איזו פעולה כפי ההתפעלות ההיא. כמו (בראשית מ"ג ל"א) "ויתאפר ויאמר שימו לחם".
ואם היה גם כאן ענינו כן, שלא היה יוסף יכול להתאפק עוד מלהתודע לאחיו, לא יפול בזה מה שכתוב אח"כ "לכל הנצבים עליו"! לכן פרש רש"י שכאן ענינו – לסבול, שלא היה יכול לסבול לפניו את כל הנצבים עליו. ולמ"ד "לכל הנצבים" במקום "את", שהוא סימן הפעול. או יכול להיות שמלת "את" סימן הפעול חסרה כנהוג לרוב במקרא, ולמ"ד "לכל הניצבים" הוא לתיקון הלשון כמו (שמות כ"ז ג') "לכל כליו תעשה נחשת".
לשאלה ד: דברי רש"י עוררו ויכוח מעניין בין הרא"ם ובין המשיג עליו ר' שמואל צרפתי מפס, בספרו "נימוקי שמואל".
ר' אליהו מזרחי:
החכם הראב"ע פרש "פן תכרת" והוא תמוה מאד, אבל אם יתפרש כלשון רש"י הוא נכון מאד, כי בלי ספק היה מפזר כל ממונו בלחם בשבע שני הרעב.
נימוקי שמואל:
ואני תמה מאד על הגאון הרא"ם, כי למה דחה דברי הרב המופלא ר' אברהם אבן עזרא בשתי ידים ואמר על פרושו "והוא תמוה מאד", כי לא יתכן שיכרת הוא וביתו וכל אשר לו מהרעב, אחר שהיה ליוסף להאכיל לכל העם בשבע שני הרעב.
כי למה לא יתכן? יתכן ויתכן שיכלה כל ממונו ויכרת הוא וביתו וכל אשר לו מהרעב. והעד: מאמר הכתוב (ט"ז ט"ו) "ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמור הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף". גם מאמר (מ"ז י"ח-י"ט) "כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני... למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו".
וכי הגאון מורנו הרא"ם ז"ל נכנס לבית גנזין של אבינו יעקב ע"ה ומנה אוצר יעקב וכל בשלישי עפר זהבו, (המליצה שאולה מישעיה פרק מ') וידע כי יספיק ממונו לו ולביתו לכל אשר לו לשבע שני הרעב, עד שיאמר (=הרא"ם) כי לא יתכן שיכרת הוא וביתו וכל אשר לו מהרעב?!
סוף דבר: כשם שפירוש רש"י הוא נכון מאד, כן פירוש הראב"ע גם כן הוא נכון מאד, לא "תמוה מאד", כאשר כתב עליו הגאון הרא"ם.
לשאלת התשובה של דברי יוסף: כיצד מצדיק הוא את אחיו ב"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" וכי אפשר לגולל אחריות האדם למעשיו ממנו בדרך זו ולהצדיקו ע"י כך שיד ההשגחה העליונה פעלה כאן, עיין גיליון ויגש תשכ"ה.
