קרח ועונשו

בהתקוממות של קרח ועדתו עסקנו במספר רב גיליונותינו בשנים הקודמות. מהם גיליונות שדנו בשאלת זהותם של המורדים (גיליון קרח תשי"ג), מהם בטענותיהם ובדרכי התקוממותם (גיליונות קרח תשי"א, תשכ"ג), מהם שתכנם העיקרי אישיותים של דתן ואבירם וטענותיהם (גיליונות קרח תשט"ו, תשי"ז). ויש גיליונות שעסקו בחלקו השני של פרקנו תש"ד, תש"ך. אשתקד עסק הגיליון בפסוק אחד בלבד (פסוק ט"ו).

הפעם עסקנו בחלקו השני של פרקנו ובעיקר בדברי רש"י לפסוקים אלה, והם דברים שלא קל להבינם.

לשאלה א' 2 יש לזכור שרש"י לא אחת פרש את צורת "יפעל" בהוראת הוה מתמיד.
ועיין בראשית כ"ט ב', רש"י:

ד"ה ישקו: משקים הרועים את העדרים והמקרא דבר בלשון קצרה .

ועיין ויקרא ט"ז ב', רש"י:

ד"ה כי בענן אראה: כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא זהו פשוטו, ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביוה"כ.

 (ועיין גיליון אחרי מות-קדושים תש"ז).
ועיין במדבר ט' ט"ו, רש"י:

ד"ה יהיה על המשכן: כמו הוה על המשכן וכן כל לשון הפרשה.

את חלקה הראשון של השאלה הזו יש ללמוד יחד עם שאלה ב'. ויש להשוות לפסוקנו את בראשית כ"ט ט"ו:

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ"

לשאלה (ג), שהיא באמת קשה ונדחקו הפרשנים לישבה, נביא בזה את דברי בעל באר יצחק:

וזהו ההבדל בין פעל "עמד" לפעל "נצב", שפעל "עמד" משמש רק להורות על מצב הגוף המיוחד והוא חלוף מצב השכיבה או מצב הישיבה, אבל פעל "נצב" מלב השמוש העיקרי הזה יתחבר עמו עוד הוראה טפלית והוא הכרחות המצב הזה והתיחסו לדבר אחר, שהוא צורך הגוף ההוא בזמן ההוא. כמו (דבריםכ"ט) "אתם נצבים היום כלכם", שמצב התיצבות הוא נאות להעברת ברית אלוקים שבאו בו אז, שאז ראוי להתיצב הכן ובמורא לקבלת ברית הנשגב ההוא. וכן (בראשית י"ח) "שלשה אנשים נצבים עליו" שזהו לכבוד אברהם, וכן (שמות י"ב) "ותתצב אחותו מרחוק" שלענין הכוסף לדעת מה יעשה לילד המושלך נאות מצב העמידה. והרבה כיוצא בזה.
ועל דרך זה המצב הכרחי גם כן לפעולות הגנאי, כמו (שמות א' י"ז) "ויתיצב ארבעים יום" דגלית, שהיה עומד בקומה זקופה ובגרון נטויה כעמוד ברזל ובעינים מיושרות לקראת מחנה ישראל להראותם חציפותו ורוב גאונו – והכלל שמצב העמידה הוא לפעמים לתכלית טוב להראות המורא והכבוד ולפעמים לתכלית רע להראות הגאוה והעדר פחדו מפני שונאיו או מזהיריו. ועל פי זה נאמר שבאופן המצב נבדל פעל "נצב" מפעל "עמד", שפעל "עמד" פרושו המצב הגופיי המיוחד אבל פעל "נצב" המורה התיחסות המצב הוא לצורך מצרכי הגוף, יורה גם כן היות מצב העמידה ההיא ביושר ובעיניים מכוונות ומבלתי נטית שום אבר או עיניו לצד אחר זולתי לצד ההוא שהוא מקביל אליו, וזהו בין אם המצב הוא לתכלית הכבוד והמורא ובין לתכלית הראות הגאון והעדר הפחד מפני המתקומם נגדו.

שאלות 6 ו–8 (א) הן בעצם שאלה אחת. רש"י רגיש מאוד לגבי כל אי התאמה או כל קטוע במשפט של אנטי-תיזה. והנה שני התנאים המנוגדים מקבילים "אם כמות כל האנשים ימותו..." – "ואם בריאה יברא וירדו חיים שאלה", ואלו שתי התוצאות אינן מקבילות. הראשונה מדברת בנבואתו של משה, השניה מדרת בעמדתם של האנשים האלה ובא רש"י והשלים בכל אחד ממשפטי התוצאה את החלק החסר: בתוצאה הראשונה הוסיף:   

"לא ה' שלחני" אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי

ובחלק השני הוסיף

"כי נאצו" הם לקב"ה ואני מפי הגבורה אמרתי

ועוד נוסף על כך מפרש ר' אליהו מזרחי את הצורך בתוספת של דברי רש"י בד"ה הראשון, וניסוחו ניסוח יפה ומדויק:

"לא ה' שלחני אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי" – מפני שתחילת דבריו היו "כי ה' שלחני... כי לא מלבי" בחיוב ובשלילה, והיה צריך גם כן לסיים בחיוב ובשלילה, לכן הוצרך לומר "אלא אני עשיתי" לחייב השלילה, כמו שאמר "לא ה' שלחני" לשלול החיוב.

והשוה לדרכו זו של רש"י בהשלמת המשפט הבנוי באנטי-תיזה את דבריו לבראשית י"ח כ"א!

להבנת דברי הראב"ע בשאלה ה' יש להשוות את דבריו במקומות אחרים, כגון
בראשית א' כ"ו:

ד"ה נעשה אדם בצלמנו: ... ואחר שידענו, שהתורה דברה בלשון בני אדם, כי המדבר אדם, גם כן השומע, ולא יכול איש לדבר דברים בגבוה עליו או בשפל ממנו, רק על דרך דמות האדם, וכן אמר "פי הארץ" (= כוונתו "ותפתח הארץ את פיה"), (במדבר י"ג כ"ט) "יד הירדן"; (משלי ח' כ"ו) "וראש עפרות תבל", וחלילה חלילה להיות דמות לשם, וכן אמר (ישעיהו א' כ"ה) "ואל מי תדמיוני ואשוה".

וכן הוא נותן בהרחבה הסבר עקרוני.

שמות י"ט כ':

ד"ה וירד ה' עתה אומר כלל שישען לבך עליו עד שאגיע בע"ה בפרשת כי תשא... דע, כי נשמת האדם עליונה ונכבדת והיא מהעולם האמצעי, והגוף מהעולם השפל, ואין מדבר בעולם השפל רק אדם לבדו, גם שומע הוא האדם, שהמדבר אליו הוא רוצה להבינו מה שיש בלבו; ולא יוכל המשכיל לחדש לשון, רק הידוע הנמצא. וכל הלשונות בנויות על מתכנת דמות האדם, שהוא מורכב מהנשמה שאינה גוף, ומגוף שהוא מורכב מד' שרשים (כוונתו: אש רוח מים עפר),
והנה כאשר ידבר אדם לאדם בדברי אדם בלשון שהוא יודע – יבין דבריו ודמותם במתכונתם; ואם ירצה לדבר על שפלים מבני אדם יצטרך להגביה מעלתם, ולשומם כדמות בני אדם עד שיבין השומע.
על כן שמו "ראש" לארץ וראש לעפרות תבל (משלי ח' כ"ו) ופה לארץ "ותפתח הארץ את פיה" גם ירך (ירמיהו ו' כ"ב) "מירכתי ארץ", ואמר (במדבר י"ג) "יד הירדן", (שמות ט"ו) "בלב ים", ורבים ככה והנה הכל בדברי משל, כי אין לים לב...
וכאשר יבקש האדם לדבר על נכבדים ממנו שהם מהעולם העליון מוריד מעלתם עד שידמה לאדם, כאלו הם דמות אדם, כדי שיבין השומע. אמר "והאיש גבריאל", "וקול דבריו כקול המון" (דניאל י' ו').
והדרך הזאת תפשו בעליון העליונים. אמר (ישעיהו נ"ט) "וכובע ישועה בראשו" (שם ה') "כי פי ה' דבר"...

וכן יאמר בקצור בדברים ל"ג א':

ד"ה האזינו השמים וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים והיא תדמה הכל על צורת היכלה ואף כי להבין גם היושבת בהיכל (= הנפש היושבת בגוף כבתוך היכלה), על כן תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים.

ובזה באר את הצורך, ביתר דיוק את ההכרח, שיש בלשון בדבור מטפורי – אנתרופומורפי (דבריו אלה לקוחים, לא בלשונם, מרב סעדיה גאון, אמונות ודעות ב' ח').