חג הסוכות

גיליון זה הוא המשכו של גיליון אמור תשי"ח. שניהם מנסים לקרב את הלומד למשמעותו האמתית של חג הסוכות.

למורה, בייחוד בכתות גבוהות של בית הספר התיכון ובחברת נוער, וכן בין לומדים מבוגרים, ניתנת כאן הזדמנות לעמוד על משמעותם של שלושת הרגלים בתורה ועל ניסיונות לסילופם בזמן הזה.

רבים ניסו – כדי להיפטר מסבל הירושה "הדתית" שחגינו עמוסים בו וכדי להציל בכל זאת החג גם להם ולילדיהם – לראות בהם "חגי טבע" ו"חגי חקלאות" דוגמת חגי הקציר והבציר של אומות העולם למן תקופת האלילות ועד ימינו. אמנם נכון הוא שנקבע בתורה חג הפסח זכר לראשית הקציר (ומצווה להניף בו את ראשית קצירנו תנופה לה'), וכן מצינו בשבועות הוא סיום קצירנו (ומצווה להביא בו "מתנה חדשה", כלומר מנחה הבאה מן היבול החדש), אך הן ידוע לנו – וכמה מודגש הדבר בתורה – שחג הפסח הוא תחילת שחרורנו, וחג השבועות – חג מתן תורתנו – אינו אלא סיומו (ועיין גיליון אמור תש"ט ג ובייחוד גיליון אמור תש"ז ג).

אך מה קרה לחג השבועות בזמן הזה? הובלט אופיו "הטבעי" של חג הקציר, וטושטשה ואפילו בחלקו הגדול נשכחה והושכחה דמותו של "זמן מתן תורתנו" והרי משכיחים אלה הנם כמחזירי עולם חסד יבנה לתוהו ובוהו שלפני ערכי רוח ותרבות, כמשליטי טבע וחומר מעל לרוח ולתורה ולריסון. "מה עלוב ונקלה זה המראה" שדור אחרון של מי שמתיימר להיקרא "עם הספר" יראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.

ושוב קרה לסוכות מה שקרה לשבועות ומכל עושר תוכנו והאסוציאציות שנתקשרו לחג זה הובלט רק הצד האחד: "באספך מגרנך ומיקבך". ובזה – ביבול הטבע – כל השמחה.

אך יש להעמיד את התלמידים על קושיה גדולה לגבי כל התפישה הזו: לא מצינו – כמעט בלי יוצא מן הכלל – שתצווה התורה על הבודד או על החברה במצוות עשה על עשיות טבעיות, שהאדם באשר הוא אדם יעשה אותן גם בלי ציווי, כי בהן חייו, אלא כל המצווה הצמודה לעשייה יום-יומית אינה אלא בריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, בזיכוכו. לא ציוותה התורה על האדם ולא על האדם בישראל לעבוד, אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה. כמו כן לא ציוותה עליו במצוות עשה לאכול, אלא שמה רסן – הגבלה לאכילתו וקבעה את האיסור לאכילה, כן לבן נח וכן לבן ישראל. וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה? וכי למה לא ישמח האדם בראותו פרי עמלו, קצירו ובצירו, אסמיו מלאים מזן אל זן, יקבו שוקק – סברה זו ושל "ושמחת בחגך" לשם מה היא באה?

דברי בעל עקדת יצחק על כוונתו של החג כמרסן את השמחה, כמפנה אותה לאפיק נכון, כהופך הלך רוח של גאווה הבאה לאדם בהצלחת עבודתו להלך רוח של ענווה, הכרת טובה וידיעת גבולותיו.

יש להשוות דברי בעל העקדה כאן לדברי הרשב"ם וספר החנוך בטעם מצוות ישיבה בסוכה שהובאו בגיליון אמור תשי"ח.

בכיוון זה הולך גם בעל ספר החנוך בתתו טעם לסמלי החג, לארבעת המינים.

השאלות ג וד עוסקות בעניין אחר ומכוונות בעיקר ללומד המתקדם.

יש לברר בשאלה ג את המושג אסמכתא ולהבחין בתורה שבע"פ בין מה שהוסק מן הפסוק ובין מה שנסמך עליו. ובל ישגו תלמידינו לחשוב שמדרש שאינו עולה בקנה אחד עם פשוטו של המקרא ועם בעלי כללי הדקדוק - נחשב בעיני חכמינו כפשט מחוסר הבנת חכמינו את השפה ואת דקדוקה.

לשאלה ד נביא בזה את דברי הראב"ע אשר אליהם ירמוז, הכתובים בפירושו הקצר לספר שמות, פירוש אשר לא נדפס בהוצאות הרגילות של חומשינו; ונדפס רק בהוצאות מיוחדות, כגון בהוצאת ראב"ע לשמות של פליישר, ובחומש מחוקקי יהודה פיעטרקוב 1910. ואלה דבריו שם כ"א ח':

ד"ה לעם נכרי לא ימשול למכרה:ויאמר המתרגם ארמית כי לעם נכרי – לאיש נכרי (ת"א: לגבר אוחרון, וכן פרש רש"י ע"פ המכילתא: אינו רשאי למכרה לאחר)... ואני אומר כלל, כי יש לנו בתורה מקומות ידועים ששמום חכמינו כדמות אסמכתא, והעיקר ידעוהו כמו (במדבר כ"ז י"א) להיות כמו זכר (=כמו זכר לכך שהאיש יורש את אשתו, אע"פ שפשוטו של פסוק אינו כך. עיין שם), כי כל ישראל ידעו פירוש הפסוק שהוא כמשמעו ופשוטו. כי לא יתכן שיאמר אדם: תנו את נחלת ראובן לשמעון והוא רוצה לומר הפך הדבר: תנו נחלת שמעון לראובן. והעד שכתוב (שם פסוק י"א) "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", והנה אין לו טעם, כי מה טעם לומר (פסוק י'): "ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו", תתנו את נחלת אשתו לך?!... והנכון שהפסוק הוא כפשוטו והוסיפו בו טעם דבר קבלה...
וכן "לעם נכרי" כי היה להם בקבלה שלא יוכל אדם למכור בתו פעמיים ושמו להם את הפסוק הזה לאות ולזכר ופשוטו כמשמעו.
וכן הוא: כי הישראלי ימכור עצמו לגר תושב, גם לישראלי (עיין ויקרא כ"ה) ויש לו ממשלה (=רשות) למכור בתו לישראלי, לא לעם נכרי, וזהו הכתוב (כלומר: וזהו פשוטו של פסוקנו).

ואף הביא שם עוד דוגמה מדברים כ"ה ו' "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו" שלפי פשוטו מדובר על הבכור אשר תלד האישה שמת בעלה הראשון והוא ייקרא על שם אחיו – אחי אביו, ואילו לפי מדרש חז"ל נלמד מכאן שגדול האחים מייבם אותה. ולזה אמר הראב"ע, במקומנו:     

גם היה להם בקבלה, כי הגדול באחים הוא המייבם. ודרשו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא.