צרעת

כל פרשת נגעים עוסקת בשורה ארוכה של דינים הדורשים מן האדם התנהגות מסוימת, עם בוא עליו מחלות ממין המתואר בתורה, התנהגות מסוימת עם התגברות המחלה, והתנהגות מסוימת עם עבור המחלה. וכן גם דינים ביחס להיראות סימנים (אם אפשר לומר כאן בהוראה מושאלת "סימני מחלה") בבגדים ובבתים.

רבים מחוקרי אומות העולם וגם מבני עמנו במאה הקודמת ובמאה הזאת חשבו, כי חוקי הצרעת (וצרעת בגדים וצרעת בתים בכללם) הם תקנות משטרתיות – סניטריות והביאו לראיה בייחוד את הסגר המצורע ואת הוצאתו מחוץ למחנה, וכן את שרפת הבגד הנגוע ואת נתיצת הבית. וראו בכל אלה מעין אמצעי בידוד, מניעה בעד התפשטות המחלה. ובערך כך גם ראה את תוכן פרשתנו האברבנאל בדבריו הבאים – אשר כדאי לו למורה להעמידם מול דברי הרמב"ם שבשאלה א.

אברבנאל:

יש מהדברים ממה שישתמש האדם בהם לרפיונם ולהיות קרובים אליו מאד (מפני היותם חלשים וקרובים) יתפעלו בהתפעלותו... והנה המשי וכל כלי המתכות מפני חומרם החזק לא יקבלו התפעלות (השפעה) והפסד משימוש האדם כבגד צמר ופשתים שהוא לובש אותם תמיד קרוב לגופו ובשרו כמו הכותונת אשר עליו... או עור מעובד כנעליים, שכל אלה הם מתפעלים (מושפעים) מאוד בשימושי אדם. ובעבור זה חששה התורה, שמא המצורע בחוליו ובהסגרתו נשתמש בבגדים ובעור הבהמה, כי הם כסותו לבדו, הם שמלתו לעורו ונעליו אשר ברגליו והם המיטה אשר ישכב עליה, ואולי יתפעלו (יושפעו) מאיכויות המצורע ועיפוש גופו ויתראו בהם כתמים, כמו שנתראו הנגעים באדם... (ואתה רואה בעיניך שפעמים רבות מזיעת האדם בחלוקו יצטבע החלוק אשר על בשרו...) ומפני זה חששה תורה במצורע שאולי אחרי טהרתו ירצה להשתמש באותם הבגדים והנעלים וידבק הטהור בטמא ואולי יחזירוהו לחוליו...

אך הלא מיד תתעורר השאלה – ואם לא יתעוררו התלמידים לשאול אותה מעצמם – ישאלנה המורה: אם כך הוא, אם זהו התוכן של פרשת נגעים, אם אינה אלא הוראה להתנהגות נכונה למניעת התפשטות המחלה – מה ראתה התורה לתת הוראות דווקא לגבי מחלה זו? והאם בכלל דרכה של תורה לייעץ עצות בשיפור דרכי עבודה בכללה, בבית ובשדה, בבניין וביישוב העולם?

אמנם בצו האלוקי לאדם בראשית דרכו עלי אדמות נאמר לו: ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א,כ"ח), ונתנה בזה הוראה כללית לאדם בפיתוח כל עבודה ציבילטורית וכמאמר הרמב"ן, שם:

ד"ה "וכבשוה": נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה.

אך לא נתנה תורה – ואין זה תפקידה – דרכים כיצד לפתח עבודה חקלאית, בניין מנהרות וגשרים, כיצד להפוך מדבר שממה לגן פורח, כי זה כולו מתפקיד האדם, אשר ניתן לו כוח לחשוב ולהמציא, לחקור ולגלות מצפוני הטבע. ובדומה לזה נאמר בתורה: "ורפא ירפא" (שמות כא,יט) ופירשוהו רבותינו (בבא קמא פה ע"א):

תני דבי ר' ישמעאל: "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות

(רש"י:

ולא אמרינן: רחמנא מחי ואיהו מסי).

וכתב למאמר חז"ל זה הרמב"ן, בספרו "תורת האדם":

"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" – פירושו, שמא יאמר הרופא: מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג – לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות.

אך מה תהיינה הדרכים היעילות בריפוי כל מחלה ומה הן התרופות אשר יש להשתמש בהן – כל זה אינו מעניינה של התורה להורותינו, כי מוטל על האדם לחקור בהם ולהתחקות על שורשי המחלה ולמצוא דרכים להעלות להן ארוכה. ונגד תפישת דיני מצורע כאמצעים משטרתיים-סניטרים כבר העיד ר' דוד הופמן בספרו (ויקרא חלק א, עמ' רנד) שדווקא דיני תורה בפרוטם מוכיחים שאין המגמה – בידוד למניעת הידבקות, שהרי בנגע הבית מצווה התורה לפנותו מכל כליו לפני בוא הכהן לבדוק את הבית ולטמאו, כדי שלא יטמא כל אשר בבית; ואילו היה מדובר כאן באמצעים למניעת התדבקות הן צריך היה דווקא לטמא את כל הכלים שבבית אשר באו במגע עם חומרים מעבירי מחלה. ומוסיף ר' דוד הופמן שם, שאם נצרף עוד את דיני התורה שבעל-פה בראיית נגעים, נתרחק עוד יותר מן המגמה הסניטרית לבידוד, שהרי לפי התורה שבע"פ אין רואים נגעים ברגל ואם התכוונו לשם בידוד, הרי צריכים היו לבדוק במיוחד את עולי הרגל ולהחמיר ביותר בזמן הצטופפות המונים רבים במקום אחד. הנה מצאנו שאין בודקים נגעים ברגל, ואם כן הוא חזרנו לשאלתנו הראשונה: במה נשתנתה צרעת זו מכל המחלות, באשר לגביה ניתנו הוראות טיפול מפורטות?

מעתה יש לקרוא את דברי הרמב"ם בשלושה מספריו, בפירושו לספר המשניות, ביד החזקה, ובמורה. במורה בפרק הנזכר נמצאים לדיני טומאה עוד טעמים, יעויין שם.

המתעניין בדרכו של הרמב"ם במתן טעמים למצוות יקרא בעיון מאמר שהופיע זה עתה:יונה בן-ששון: לחקר משנת טעמי המצוות במורה נבוכים- תרביץ רבעון למדעי היהדות, כרך כ"ט, ניסן תש"ך.

בשאלת טעמי דיני צרעת בגדים ובתים יעויין גם בגיליון תזריע תשי"ז.

אל למורה להעלים מתלמידיו, שהיו גם פרשנים שחשבו את התופעות האלה לטבעיות, למין עיפוש וכדומה. (לדוגמה הרלב"ג:

ועניין הצרעת באלו הדברים (בבגדים) הוא שיגבר בהן הלחות נכרי והחום הנכרי, יחלש חומם היסודי באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד... והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום. כבר תמצא זה במקום העיפושים כמי מימי האשפתות.)

ואולם יש גם להזכיר את דברי הספורנו:

שאין אלה תופעות טבעיות של ליחות, עיפוש וריקבון, ואינם אלא מחסדי הבורא ליראיו, לאלה שהינם במעלה העליונה, בהידבקותם בבורא, שברגע התחילם לסטות מן הדרך, לא ישאירם להנהגה הטבעית, ל"מנהגו של עולם", אלא באורח ניסי יגל למוסר אזנם בתתו להם סימני אזהרה בהשתנות בגדיו, ואם עדיין לא ירגיש בטעויותיו – גם בהשתנות קירות ביתו.

ואולם מסיים ר' עובדיה ספורנו את דבריו שם:

ויקרא י"ג מ"ז:

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים..."

וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו רבותינו: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין עא, ע"א).

אל למורה לחשוב שעל-ידי הסברים רציונליסטים המשתדלים "לקרב אל השכל" מה שהוא למעלה מן השכל – יצליח לעורר בלב תלמידיו אהבת תורה. יכול הוא רק להראות להם שהיו זמנים שפרשנים הבינו את כוונת התורה אף בדרך זו, אך לעומתם היו רבים שראו בכל עניין הנגעים מעשה נס. ויתן המורה לתלמידיו לבחור בתפישה הנראית להם.

שאלה ב-1 אינה אלא שאלת בקיאות. הרוצה להתעמק בדיני לשון הרע ורכילות (בגלל קשרם לצרעת כפי שהובע במדרש של ב-1) יעיין בגיליונות קדושים תשי"ב ותשי"ט.

שאלה ב-2 קשה, ונשאלה כבר בגיליון תזריע-מצורע תשי"ג ולא נמצא אז מי שידע לפותרה. על כן הובאה שוב כאן. נביא בזה את תשובת בעל העקדה לשאלתו אע"פ שאין היא נראית לנו.

עקידת יצחק, שער ס"ב

וזהו מה שאמר, כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא ידעתי היכן הוא הדבר פשוט וברור מבלי צורך שום ביאור, עד שבא רוכל זה ואמר מי האיש וגו' נצור לשונך מרע וגו'. כי מתחילה למה שהיו הכתובים האלה (כוונתו לתהלים לד, יג-יד), האחד מדבר דרך כלל, והשני כלפי הנמצא (בגוף שני), היה מפרש אותם כל אחד בפני עצמו. כוונת הראשון לומר: תדעו מי הוא אשר יאמר עליו שחפץ בחיים על דרך האמת? הוא האוהב ימי החיים לקנות בהם הטוב האנושי בהחלט, לא האוהב טוב ההצלחות כדי להאריך ימיו בעולם הזה. ולאחר זה הסב פניו אל הנמצא, ואמר: אם כן נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. אמנם עכשיו (כלומר: אחרי שמעו את דברי הרוכל) ידע ר' ינאי שדברי המשורר הם עצמם המצאת הרוכל, שהכתוב הראשון (פסוק יג) הוא קול הקורא, והבאים אחריו הם תשובת הבאים "לשבור אכל לנפשם" (החפצים חיים, חיי אמת) , והוא פירוש נאה וצח בכתובים.

יש בין מפרשי המדרש פירוש שנראה יותר, והלומדים אשר לא ימצאוהו ישאלו ייענו.