טומאה ומאכלות אסורים

בזמן האחרון רבו מבין החוקרים כל אלה הטוענים שלא הדמיון, לא המשותף שבסמלים, בביטויים, במנהגים שבדתות שונות של המזרח התיכון, לא המשותף הזה הוא הקובע את אופיים אלא דווקא המיוחד – הבלתי שווה שבתוך המשותף הוא הקובע את אופיים.

היה זה דווקא חוקר המזרח הקדום המפורסם H. Frankfort, בהרצאתו על הדומה ועל השונה שהדגיש חשיבות ההסתכלות המדויקת בפרטי אגדות, טקסים, תפילות, שבין אמונות המצרים ובין אמונות הבבלים על מנת להכיר את אופיו המיוחד של כל עולם, ואת ההבדל - התהום המפרידה בין אמונת ישראל לבין אמונות כל העולם האלילי. [*] הוא מתנגד בזה לדרכם של החוקרים והם היו הרוב בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזו, אשר במצאם דמיון מה חיצוני שבין מוטיבים אגדיים, או נוהגי חיים – מיד הוציאו מסקנתם על עולם אחיד – באמונות ודעות, מבלי לבדוק אם מתחת לקליפה דומה לא מתחבא גרעיון שונה בתכלית.

דבר זה נוגע לפרשתנו, באשר איסורי מאכלות אינם מיוחדים רק לנו ולתורתנו אלא מצויים גם בדתות אלילות. אך יותר מן הדמיון חשובה לנו ראיית ההבדלים. כבר ר' דוד הופמן העמיד אותנו על כך, ובזה מובאים דברי הפולמוס שלו (הובאו בגיליון שמיני תשי"ג):

ר' דוד הופמן, בפירושו לויקרא ע' וט"ז (התרגום העברי הופיע במוסד הרב קוק תשי"ג):

יש חוקרים מבין האחרונים החושבים שחוקי המאכלות האסורות אינם מיוחדים לעם ישראל לבדו אלא שאולים הם אתו מעמי מזרח אחרים. כך הראו אחדים מהם שההבדלה בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים מקורה בדת הצנדית. לפי זו, שמניחה שיש שתי רשויות בבריאה כולה. אורמוזד הוא אל כל הטוב ואחרימן אל הרע – יצירתו של אורמוזד טהורה וקדושה ואילו מה שבא מאחרימן הוא טמא ומסואב. אולם דעה זו תיראה לאחר בחינה מעמיקה כבלי יסוד וכהבל...
ראשית: בתורת משה אין המושגים "טהור" ו"קדוש" מזדהים זה עם זה כמו בדת צורואסטר. ועוד: לפי דת אנד מחולקת כל התבל לשני עולמות שנזכרו לעיל, ולזה אין שום זכר בחוקי התורה. כאן מדובר על הבדלה בין "טהור" ו"טמא" רק בשטח קטן. וגם בפרטים אין התאמה ביניהם. כך, למשל, כל הבהמות החד-פרסיות (שאין מפריסות פרסה) כגון הסוס והחמור וכו' והכלב והשועל ועוד הם לפי חוקי צנד חיות טהורות, ואילו לפי התורה הן משתייכות לחיות הטמאות.
ומלבד זה ההבדל הקיים בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים הוא בזה, שהללו מותרים באכילה והללו אסורים, ואילו לפי דעת צנד-אוויסט: החיות הטמאות הן אויבי האל שמצוה לרדפן ולהכריתן, בעוד שמצוה היא לטפל בחיות הטהורות ולהגן עליהן. ובכלל יש להעיר, כי לפי התורה הטומאה היא דבר שבמציאות רק ביחס לאדם (נאמר במקור: "nur als etwas fuer den Menschen subjektiv Existierindes") ולא כמו בדת צנד, שלפיה היא מושתתת בטבע הבריאה...
("und nisht als etwas objektives, in der Schoepfung begruendetes"...) הן אסורות באכילה. אין אף רמז קל לכך שיש לרדוף את בעלי החיים הטמאים, אלא אדרבא... (החוק מצווה לרחם עליהם).
אין שום דבר משותף לדת צורואסחר והתורה, אלא רק בזה שבשתיהן נמנים בעלי חיים מהם טהורים ומהם טמאים... והרי כל העמים העתיקים הבדילו בין טהור וטמא, בפרט במערכות בעלי החיים. ואמנם בזה ירמוז על קיום מסורת ידועה משותפת לכל העמים...

את דבריו אלה יש לצרף לדברי יחזקאל קויפמן שבשאלה ב.

בשאלה א 2-1 יש להעיר כי התפיסה הבנלית והבלתי נכונה שטעם המצוות האלה (וכן רבות אחרות) אינן אלא לשם הבדלה בין ישראל לעמים, דהיינו לשם חיזוק קיומנו הלאומי בגולה – טעם זה המודגש כל כך בבתי הספר הכלליים עוד היום – אינו אלא טכסיס לשחרר אותנו מחיוב המצוות היום כשאנו בארץ "ואין אנו זקוקים עוד לסימני הכר כאלה".

------------------------------------------------------------------------------------

[*] H. Frankfort, Similarity and Non-Similsrity in near eastern Religions.

H. Frankfort, Before Philosophy, Pengnin 1954.

The emancipation of thought from myth.