קרבן הנשיאים

השאלה שהועמדה בראש הגיליון היא באמת מתעוררת אצל כל מי ששומע את קריאת התורה וכל מי שמעיין בפרשה אפילו מתוך קריאה שטחית ביותר. שתים עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה, המזרק, הכף, הפר, האיל, הכבש, שעיר העזים.

יתן המורה לתלמידיו לשער תשובה או תשובות לשאלה – וכן יעזר בדברי הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל החל מן "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו".

אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו גם כדי ליישב תמיהת המנין בבמדבר, שלא הסתפקה תורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דוקא לגלגלת וכמאמר במדבר רבה:

"במספר שמות לגלגלתם"
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: "כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?" אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונח אותם. הוא הוא דכתיב: "במספר שמות מבן עשרים שנה ולמעלה לגלגלותם".

ויפה פרש דברים אלה בעל עקדת יצחק, בהקדמתו לפרשת במדבר:

... (והיה המנין לגלגלותם להודיעך, שאין להם עמידה וקיום במין בלבד, ככל שאר הנמצאות הוות ונפסדות, אלא להעלותן אל על... שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן... כי באמת חיבה חיבה יתירה נודעת להם בזה; וזה טעם נפלא שיזכיר כל אחד בשמו ויחסו בשווה... כי כולם שווים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו.

מכאן אפשר אולי למצוא גם דרך לפתרון שאלתנו. ואולי כדאי להביא גם את דברי החפץ-חיים שנ' לפרשת ויקהל שמות ל"ה כ"ז, ונראה שכונתם ללמד מוסר השכל ב"דרך צחות":

החפץ חיים, (אחרי הביאו דברי רש"י):

והנה כאן בשביל שנתעצלו קמצה התורה אות יו"ד. ואצל נדבת הנשיאים בפרשת נשא האריכה התורה בנדבת כל נשיא בפרשה מיוחדת ולא כללה אותם יחד, אם כי נדבותיהם היו שוות. וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה ענין שבני אדם עושים אותו בחבורה עם הצבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות.

בזה כבר מצאנו מעבר לשאלות ב' ו-ג' העוסקים בשאלת זהותם של נשיאים אלה. ואין כל קושי בפתרון שאלות אלה. אולי כדאי למורה בקראו את דברי חז"ל במדבר רבה ט"ו (שהובאו בשאלה ב') לעורר את לב התלמידים על כך – בפרט אם צעירים הם ואין האסוציאציה הזאת מתבקשת אצלם מאליה – עד כמה מוכרת לנו מן העבר הקרוב שיטת פרעה זו בהעמדת שוטרים דוקא מתוך ישראל עצמם, למען תהיה חרב איש ברעהו, למען תופנה שנאת המדוכא והמוכה לא לפרעה ולא לנוגש המצרי, אלא לאח הממונה על הישראלי. בחברת לומדים מבוגרים אין על המורה להביא "אקטואליזציה" בולטת ומתבקשת מעצמה זו, כי השומעים יביאום מעצמם ואולי אף יהיו אשר יספרו מקרים ממה ששמעו ואולי ממה שראו ואין על המורה ליטול מתלמידיו את השמחה באפשרות להשתתף בפעילות ולתרום משהו לשיעור.

שאלה ד' עוסקת בדרך אחת מן הדרכים הדרשניות שהלכו בהם חז"ל כדי להביע רעיונות מופשטים בדרך סמלית ציורית.

כדי שתובן דרכם של חז"ל וכונותיהם בזהותם אישים תנכיים אלה עם אלה אף אם הם בני תקופות שונות, אציגה כאן אחדים מדברי פרופ' יצחק היינמן, דרכי אגדה עמוד 28:

מגמת האגדה לקרב מאורעות הרחוקים אלו מאלו בזמן התרחשותם, תתבהר במלואה רק אחרי שנעמוד על אותה דרך הרכוז החביבה ביותר על חז"ל: רכוז הגבורים...
חז"ל זיהו (א) אנשים בלתי ידועים (אלה עם אלה) (ב) אנשים שנתפרשו שמותם עם אנשים ידועים.

(שם עמוד 30):

מגמה זו של האגדה להגשים את הכוחות המפכים בתולדות עמנו ע"י זהוי נושאיהם בולטת יותר עוד ובהעזה יתירה בזהוי חיות, אותו חמור שאברהם חבש אותו מתוך מסירות נפש שאין דומה לה, הוא שהביא את משה הגואל למצרים – והוא שיביא את הגואל לבני בניו. דווקא דוגמה זו האחרונה מבררת את דרך חז"ל להדגיש את פרטי הספור כדי להראות את הרוחני בתוך הגשמי. הקו הזה המקרי בעיני רוב הקוראים (הרכיבה על חמור), בעיני חז"ל משמש צד שוה המבליט את הקשר הפנימי של שלושת המאורעות הללו.