בני קהת

שאלות א' ו–ב' עוסקות רק בצד הלשוני וכמובן צריך להתחיל בהן. עלינו להביא תחילה את משמעותן הפשוטה של המלים וזה אינו פשוט כאן כלל.

יש לתת לתלמידים לנסות לפרש את הפסוק עוד לפני ראותם את דברי הפרשנים, מתוך לשון הדיבור ידועות לנו שתי ההוראות של "בלע":

1) בלע = קבל לתוכו כולו לבל יראה (כגון את האוכל)

     (או בדרך השבלים שבלעו את השבלים השמנות)

2) בלע בבנין הכבד = השחת, כלה.

ותשאל השאלה: איזו משתי ההוראות מתאימות למקומנו?

נראה שרוב הלומדים יקשרו את פסוקנו עם ההוראה הראשונה של פעל בלע ולא עם השניה. כי אין פריקת המשכן וכסוי כל כליו – כפי שהוא מתואר לפרטיו בפרק ד' א' – ט"ו ענין של הריסה, כליה, השמדה (ובזה תשובה לשאלה א').

ונגד הרשב"ם נאמרו דברי בעל רכסים לבקעה:

ד"ה כבלע את הקדש: פעם אמר שלמה "פי רשעים יכסה חמס" ופעם אמר "פי רשעים יבלע חמס" זה ראיה ברורה לפירוש רש"י ז"ל, שפרש 'כבלע' = כסה. וסותר פירוש הרשב"ם.

(עוד נימוק אחר מוסיף הוא נגד דעת הרשב"ם באמרו:

גם אם סלוק כלי הקדש נאסר ללויים, שלא יראו סלוקם, מכל שכן שראוי לאסור להם הורדת הקדשים והמשכן, שיש לקראו הריסה יותר מסלוק כלים ממקום למקום).

כאמור שאלות א' ו-ב' אינן אלא ההכנה הלשונית לעצם לימוד הפסוקים, החשוב הוא לנסות להבין מהי כוונת ההוראה הזו, משום מה הוזהרו בני קהת אזהרה חמורה כל כך שלא יבואו "לראות"?

יש לתת ללומדים שהות להתעמק בשני הפרושים (ג' 1) של הירש ושל אברבנאל שניתנו לאזהרה זו. על הלומדים למצוא בכוחם הם שיש כאן שתי דעות מנוגדות.

לדעת הירש יש איפוא סכנה בראיית הכלים ראייה מוחשית, פן יבוא הסמל במקום המסומל, פן יסתפק הרואה בכלי המוחשי ולא יחתור אל מה שמיוצג על ידי הכלי – אל הרעיון – והלוא ידענו שזה היה כשלונם של ישראל כל ימי בית ראשון, וכל הנביאים לא נלאו מהתריע על סכנה זו, שבאה מעבודת המקדש והקרבנות ותחת היותה אמצעי המקרב את האדם לאלוקיו ולהגשמת רצונו בכל שטחי החיים נעשתה תכלית בפני עצמה, כאילו היא היא עיקר עבודת הבורא ובשהותו בבית המקדש כבר מילא המקריב את רצון הבורא; ותחת היות עבודת ה' במקדש דרבן לקראת הליכה בדרך ה' בכל מקום ובכל שעה, נעשתה אותה שעה בבית המקדש פורקן למקריב ובה מצא מנוח לנפשו. ראיית הכלים והזנת עיני בשם בהם, בזיוום, ביופיים, אינה הכוונה המכוונת מן התורה, ואותו סיפוק נפשי הניתן על ידי כך גם למי שמתעסק בהם באהבה ובהתלהבות, סכנה גדולה בו – "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש – ומתו".

והיא הסכנה הקיימת והאורבת עד היום הזה לכל החוגים, הן לחוגים שומרי מצוות התורה, הן לחוגים שומרי "מצוות" אשר בדו מלבם, אשר יבואו "כלים" – טקסים, חגים וחגיגות, מעשים הנועדים לשמש עדות, זכר, (אשר תפקידם לעורר, לקרא לפעולות מחודשות, להליכה בדרך הטובה) ולא ישמשו דרבן ולא ישפיעו על המעשים, אלא ימצאו בהם מרגוע ולא תנופה למעשים הבאים. יש לדרוש מתלמידים – כנער כמבוגרים – שיביאו הם מצדם דוגמאות לכך מתוך חיינו – כדי שיבינו למה מתכונים דברי הירש.

דבר אברבנאל מכוונים לסכנה אחרת – אולי הרבה פחות אקטואלית בשעה זו והיא שנסחה בקצור בן סירא ג' י"ט:

                        במופלא ממך אל תדרוש              במכוסה ממך אל תחקור

                        במה שהורשית התבונן                 ואין לך עסק בנסתרות