ה"ערכך"

שונים הנדרים שבפרקנו משאר נדרים בתורה, שבשאר נדרים אדם נודר על דבר שהוא עצמו קוצב ערכו, וכאן אין כן. וכתב בעל עקדת יצחק, כדי להסביר טעמו:

והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בהשהיית שלומו, לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם – בגבולי זמניהם!
כי זה היה קשה מאד להעריכו, שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא, אין ערוך אליו. ואם ישוער לפי מה שישווה לימכר בשוק, יהיה דבר בזיון וקצף.
לזה ראתה החכמה האלוקית להעריכו בין זכר בין נקבה, וחלק שויו לפי בניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו, כי מי כמוהו יעריך ערך נפשות האדם...

שאלה א מתייחס למהות הנדרים לסוגיהם וליחס השלילי הנודע לחז"ל ולפרשנינו ולנודר נדרים.[*] רצון התורה לרסן את התפרצות הספונטנית לנדור מבוטא במיוחד בדברים כ"ג פסוקים כ"ב-כ"ג. ורצוי שיעיינו הלומדים בדברי הרמב"ן שם:

...בקרבנות הבאים בנדבה כלומר: אף אלה שאינם כחטאת ואשמות שחובה להביאם כתיב: "ונרצה לו לכפר עליו" ואומר (ויקרא א' ח'): "ריח נחוח לה'", ואם כן – הרי הנדרים זרוז במצוה וכתיב (תהלים קט"ז): "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", לפיכך יאמר הכתוב: השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות ה' אשר הם לך לרצון, אם תדור – תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו – ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא, אם כן תשמור מוצא שפתיך וכו'.

עד כאן ההנמקה של "לא יהיה בך חטא" הוא רק משום שמא יתאחר או לא ישלם, אבל נראה מיד שהרמב"ן מרחיק לכת בהתנגדותו לנדרים והוא מסתמך בעיקר על דברי קהלת:

פרק ה'

פסוק ג'     

"כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵא-לֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ
כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים 
אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם"

פסוק ד'        

"טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם"

פסוק ה'        

"אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ
וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא 
לָמָּה יִקְצֹף הָאֱ-לֹהִים עַל קוֹלֶךָ
וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ"?!

ונראה כיצד יפרש הרמב"ן את פסוקי קהלת – הברורים בהתנגדותם לנדרים,

(דברים שם):     

יאמר (הפסוק) שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה, כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז במצוה ולא יחשבו בלבם – לא דעת ולא תבונה – לאמור: אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה. ולפיכך יזכיר עוד "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא", כלומר: שלא תרבה בנדרים וכאשר לא תשלמם תאמר לפני המלאך האכזרי, אשר ישולח בך, כי שגגה היא, שהייתי סבור להקריבם ובלב שלם נדרתי אותם. עתה לא מצאה ידי לעשות כן...

לאמור: אל לאדם להשתכר בהחלטות נאות ויפות כלפי העתיד הממלאות אותו סיפוק רב של מי שמלא "רצון טוב" ואם אחר כך אין הגשמת ההחלטות, הדברים, ההבטחות, ההצהרות החגיגיות, ההכרזות הפומביות, הרי מתנחם האדם באותה התרוממות רוח שהיתה עליו ברגע החגיגי ההוא – ולגבי חוסר ההגשמה הן הסלחנות כלפי עצמו ממלאת את לבו ומוכנה ומזומנה בכל עת להושיט לו תירוצים ואמתלאות, "הסברים פסיכולוגיים" ו"נימוקים טכניים", על אי יכולת ועל "מניעות הכרחיות" ועל "סיבות בלתי תלויות בו" והרצון טוב שפעם בו בשעת הנדר הן הוא סוכך עליו ובזכותו יכופר לו.

מעתה אולי נבין יותר את התנגדותה החריפה של הגמרא:

נדרים עז ע"ב:

דתני רב זימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא. מאי קרא? (=מאיזה פסוק למדו לומר כן?) "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" – הא לא חדלת – איכא חטא.

הערכה שלילית זו נרמזת אולי גם במקום בו הובאו דיני הערכך בתוך ספר ויקרא (שאלה ב).

השאלות ברש"י כולן קשות מאד הפעם. יושם לב להערתו המתודולוגית החשובה של ר' אליעזר ליכנענשטיין בעל הספר "שם עולם" לויקרא, שאין רש"י "מודיע" היינו: בא לתת לנו אינפורמציה נוספת, אלא בא "לפרש", היינו: ליישב קשיים; מסקנה מכלל זה: כאשר נדמה ללומד, שדברי רש"י אינם קשורים לפסוק אלא מוסיפים עליו ידיעות נוספות: פסקי הלכה, או פרטי דברים שלא נרמזו בכתובים, או מדרשי אגדה שיש בהם מוסר השכל, וכל אלה לא לשם הבנת הפסוק אלא לגופם, בידוע שלא הבין הלומד את פירושו של רש"י, כי אין מגמת רש"י אלא לדייק בכתוב ולישר הדוריו. ביתר דיוק: ליישב את אשר נראה לנו כבלתי מיושב. על כן שאלתנו: מה קשה לרש"י בפסוק. הפעם ישנן שתי דוגמאות לכך, כיצד נראה כאילו מביא עניינים שונים לשם אינפורמציה – ולא היא. שאלה ג1 ושאלה ג5.

להבנת המושגים "ערך" ו"דמים" נביא בזה את דברי הרא"ם לדברי רש"י פסוק ג':

ד"ה והיה ערכך: אין ההקדש הזה הקדש דמים, כגון שאמר הנודר "דמי עלי" או "דמי פלוני עלי", אלא כגון שאמר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי".
שהאומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי" אפילו היה הנערך שוה אלף דינרי זהב, אינו חייב לשלם אלא כפי ערך שנין הכתוב בפרשה, ואלו האומר "דמי עלי" חייב לשלם כפי שווי הנערך בשוק.
ולפיכך הוכרח רש"י לומר שאין ערך זה לשון "דמים".

למושג "סדר" (שאלה ג3) נביא בזה את דברי בעל באר יצחק:

שאם לא היה דין "סדור" בערכין, לא היה נופל הערכה, כי היה לוקח הכהן כל אשר ימצא ברשות הנודר.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] לעניין זה עין גם בגיליונות כי תצא תשי"א ותשי"ט.