הפטרה - ירמיהו ל"ב
ירמיהו פרק לב, פסוקים ו - כז
הפטרה זו אינה קשורה לפרשה קשר אסוציאטיבי רופף בלבד, כהרבה הפטרות לפרשיותיהן, אלא היא קשורה קשר מהותי, עניני. (כאשר יתברר ביחוד מלימוד שאלה ב' בגיליוננו) אפשר לומר: מה שנלמד בפרשתנו כחוק, את זה אנו רואים בהפטרה בהתגשמותו במקרה קונקרטי. אלא שמקרה קונקרטי זה של התגשמות החוק הוא בעל משמעות סמלית.
אי אפשר להבין את הפסוקים שנקבעו כהפטרה (ו'–כ"ז) מבלי שנלמד את הפרק כולו, כי הפסוקים הראשונים הקובעים את הזמן ואת המסיבות שבו בא אליו דבר ה', ושבו נתקיימה עסקת ה"גאולה" חשובים ביותר. (ועיין שאלה א'!)
לא עסקנו בגיליון זה בצד הטכני של העסקה שהוא ענין גדול לענות בו, האיך היתה מכירה זו, מה הם "ספר המקנה החתום המצוה והחוקים" ו"ספר הגלוי" ואם הם כדעת הרד"ק שלושה ספרים או אם הם כדעת שד"ל שני ספרים.
רד"'ק, מאריך בפרושו זה:
ד"ה ואקח את החתום, ר"ל ספר המקנה החתום, כמו שאמר "ואחתום",
ד"ה מצוה והחוקים: ר"ל ספר המצוה והחוקים, ו"ספר" שזכר עומד במקום שנים. וספר זה (= כלומר ספר "המצוה והחוקים") הוא תנאי המכירה, כמו "מספר שני תבואות" שהיא מצוה בתורה, ו"החוקים" – מנהגים שהיו נוהגים בזמן ההוא, בענין המכירה, וכל זה כתוב בספר אחד.
ד"ה ואת הגלוי: ר"ל ספר הגלוי, כי שני ספרים כתב במקנה, האחד שהיה חתום והאחד שהיה גלוי, כשירצו לראותו ולקרותו, שיעשו כדי שלא יפתחו החתום, והנה הם שלושה ספרים.
ואלו שד"ל מתנגד לפרוש זה:
ד"ה ואקח את ספר המקנה: שלא היו אלא שני ספרים (=שטרות) אחד חתום ואחד גלוי ופתות ובחתום היו כתובים תנאי המכירה והם הנקראים "המצוה והחוקים".
מה היתה הגאולה הזו, אם היתה קניה ראשונה ע"י הגואל טרם נמכרה לזר, או אם היתה זו קניה שניה מיד משהו שלא ממשפחתם אשר לו נמכרה במכירה ראשונה – והוא הנקרא כרגיל בפרשתנו "גאולה"? – גם בזה חלוקות הדעות.
להבנת שאלה ב' נביא את ההסבר לדינא דבר מיצרא כפי שנתן ב"אנציקלופדיה התלמודית"
בר מצרא: מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנין אותה קרקע.
הדין וטעמו: המוכר קרקעו לאחר, יש רשות לחברו שהוא בצד המיצר שלו (= שהוא שכנו, שקרקעו סמוך לגבול קרקע חברו) ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו... משום שנאמר (דברים ו' י"ח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שהלוקח האחר אינו נחסר כל כך, שיוכל למצוא קרקעות לקנות במקום אחר ואין לו להטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקים בכמה מקומות.
ודבר זה תקנת חכמים הוא, שהתורה הזהירה בדרך כלל להתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא צוותה על פרטים, לפי שמצוות התורה הן בכל עת ובכל ענין ולא יתחלפו, ומדות בני אדם והנהגותיהם מתחלפות לפי הזמן והאישים, וחכמים הם שנתנו פרטים ידועים ואמרו שנכנסים תחת הכלל.
וכתבו ראשונים, שכיון שדין בר מצרא הוא משום "ועשית הישר והטוב", הרי הוא קרוב למצות עשה...
החובה שבשאלות גיליוננו היא שאלה ג' הנוגעת במהות הנבואה בכלל. ולהבנת המלים "ואדע כי דבר ה' הוא" יש להשוות את דבר ה' אל הנביא.
"הִנֵּה חֲנַמְאֵל... בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי... כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת"
לדברי ירמיהו ה"מצטט" את דברי ה' בתפילתו:
"וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי... קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים..."
ויש לשאול: היכן אמר לו כך?
