המיילדות

למה פנה פרעה למיילדות וביקש להמעיט את ישראל בדרך עקיפה זו, והלא הכוח והממשלה בידו להרגם ב"חרב המלך" בבת אחד מנער ועד זקן? בשאלה זו עוסק הרמב"ן לפסוק י' ומסביר לנו את כל השטניות שבמדיניות פרעה (ויש לשים לב לאקטואליות שבדבריו!)

רמב"ן:  

ד"ה הבה נתחכמה לו: לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצוות המלך הראשון; וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר, שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם. ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה. ואחרי כן צוה בסתר למיילדות להרגו הזכרים על האבנים ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן צוה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והעניין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם: כאשר ימצא  איש אחד ילד יהודי, ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו, שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים את הילדים משם, כי על כן נאמר: "ולא יכלה עוד הצפינו" ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא הייתה הגזרה וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה, שלא יעשה כן. או כאשר נשמע כי מאת המלך היה הדבר, ביטל אותו או שהיה על פי האצאגנינים כדברי רבותינו, כי הכל התחכמות עליהם שלא יוודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו: "אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם", כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו ויצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה.

בזהותן של המיילדות קיימת חוסר וודאות עוד משחר ימי הפרשנות החל מפילון האלכסנדרוני אשר טען למצריותן של המיילדות ועד לאחרוני הפרשנים נחלקו הדעות.

נוסיף כאן על הפירושים המובאים בגיליון את דברי שד"ל, הוא נספח אל מחנה כל אותם הפרשנים, הקובעים את זהותן כמצריות ואלה נימוקיו:

כי איך יתכן, שיצווה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם, ויאמין שלא תגלינה הדבר?
וקלעריקוס טוען, שאם לא היו עבריות, היה לו לומר: "למיילדות לעבריות" וראזענמיללר (שניהם מפרשים נוצרים) הגיה ואמר, שהיה לו לומר "את העבריות". ואין זו טענה, הן אמת שיכול היה לומר "למיילדות את העבריות", אך אפשר גם להשמיט מילת "את" כמו (ירמיה ל"א ל') "האדם האוכל הבוסר". ומה שטענו ממה שכתוב "ותיראנה המילדות את האלוקים" איננה טענה כלל, כי "את ה'" אין כתוב כאן, אלא "את האלוקים" וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלוקי אמת או אלוהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיה מאיזה עם שיהיה...
ותלמידי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף, שאם היו מעם אחר יצדק לומר, שעשו זה מיראת העל, אך אם היו עבריות, אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו.

לשאלה ג4 יש להזכיר שהמקרא מזכיר כפעם בפעם את הביטוי "יראת אלוקים" אצל מי שאינו מישראל ויושם לב לפסוקים הבאים:

בראשית פרק כ' פסוק י"א:

"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"

וכן לדברי יוסף המשחק תפקיד של נכרי:

בראשית מ"ב פסוק י"ח:

" זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא"

וכן מואשם עמלק באכזריות בלתי רגילה גם בין לוחמים, מפני שלא היתה בלבו יראת אלוקים:

דברים פרק כ"ה פסוק י"ח:

"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים"

(גם רש"י וגם הראב"ע מפרשים את הפסוק הזה כך, שהנושא של "ולא ירא" הוא עמלק ולא כמדרשו – "אתה").

בהערות לתרגום פרקנו העיר רוזנצוייג לבובר* שלפי השערתו היו מצריות, בגלל השמות ובגלל התיאולוגיה.

הכתב לא ברור..

לשאלה ד:

זו מחלוקת עקרונית בהבנת צורה סגנונית מסוימת. האם כפל זה אינו בא אלא לשם הדגשה או יש לו בכל אחד משני חלקיו משמעות מיוחדת? אבן כספי הוא מהקיצונים בשלילת כל עיון סגנוני מדוקדק, (ולכן נראה לנו שאין הוא פשטן באמת אלא רק רודף הפשט לפי דעתו!) וביחס לצורה זו של כפל (ביטוי חיובי ושלילת היפוכו) הוא עקבי בהתנגדותו לפרשו פירוש משמעותי. כגון בדברים הבאים:

בראשית פרק כ"ד פסוק ט"ז:

בתולה ואיש לא ידעה: מנהג מיסדי לשון עברי לומר מחייבת ושוללת בעניין אחד כמו זה, וכן (מלכים ב' י"ח ל"ג) "וחיו ולא תמותו" וכן (בראשית מ"ז י"ט) "ונחיה ולא נמות", והיפך זה (ישעיה ל"א א') "כי מת אתה ולא תחיה", וכן (ירמיה ד' כ"ב) "בנים סכלים המה ולא נבונים המה", וכן (בראשית מ' כ"ג) "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" ורבים כן ומי שמפרש בזה חידושים הוא מכוון כוונות לא כיוון בהם אומרם?

והעוקץ ברור – הוא מתכוון למדרשי חז"ל רבים ולדברי רש"י בכמה מקומות.

ויחזור על תפישתו זו – ובלעג הרגיל אצלו לכל מי שמתנגד לו.

בראשית מ' כ"ג:

ד"ה ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו: אין לכפול זה טעם וסיבה, רק חיזוק, כמו שקדם לנו אמרו (בראשית מ"ז) "ונחיה ולא נמות"; (ישעיה ל"ח א') "כי מת אתה ולא תחיה", וכן (ירמיה ד' כ"ב) "בנים סכלים המה ולא נבונים המה".
ומי שירצה לתת טעם בזה, עליו לתת טעם לכל מה שנמצא מזה המין בתורה ובמקרא, ושכר הרבה יטול וזכור זה והקש על זה.

ודומה שלא יקשה להוכיח עד כמה דווקא בפסוק זה (פרק מ' פסוק כ"ד) צדקו דברי רש"י מדבריו:

רש"י:

ד"ה ולא זכר שר המשקים: בו ביום.

ד"ה וישכחהו: לאחר מכאן.

ואין לקבוע לגבי צורת סגנון זו כלל הטוב לכל מקום בו נפגוש כפל זה, אלא יש לדון כל מקום ומקום בפני עצמו ולפי הקשרו.

------------------------------------------------------------------------------------

* כתב היד בארכיון בובר בספריה הלאומית בירושלים.