יוסף ואחיו

בגיליון מקץ אשתקד עסקנו בשאלה הכללית: מה טעם לכל ההתנהגות המוזרה של יוסף עם אחיו, התנכרותו, האשמותיו, לקיחתו את שמעון, דרישתו להביא את בנימין עד להתוועדותו אליהם. עיין שם בדעות השונות שנאמרו בשאלות אלה וכן בעלון ההדרכה שם.

רק מיעוט קטן בין פרשנינו תופש את כל התנהגותו (ואולי אפשר אפילו לומר – התעללותו באחיו) כמעשה של נקמה או של עונש. ונראית לי מאד דעת האומרים, שלו ראה הכתוב את מעשהו כנקמה לא היה מעמיד בראש התנכרותו את הפסוק:

פרק מ"ב פסוק ט':             

"וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם"

אלא היה אומר:             

"ויזכר יוסף את אשר עשו לו אחיו".

להבנת דברי האברבנאל שהובאו בשאלה א יש להבהיר את המושג "תשובה גמורה", וטוב להבהיר את המושג על פי דברי הרמב"ם:

            הלכות תשובה ב' הלכה א' (עפ"י גמ' יומא פו ע"ב):

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא בידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשות ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח.
כיצד? הרי שבא על אשה בעברה ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר – זהו בעל תשובה גמורה.

אם כן צריך אדם לבוא שוב לאותו ניסיון שלא עמד בו ראשונה ובאותן מסיבות ויתברר עתה אם יעמוד בו הפעם, ובזה יבחן אם הוא בעל תשובה גמורה.

ומאחר שאין אחי יוסף יכולים עתה, במצבם החדש, בעמדם כאנשים רעבים, התלויים במשנה למלך מצרים אשר ישביר להם לחם, להראות עתה ליוסף שמתחרטים הם על מעשיהם, כי כל אחוה ורעות שיראו לו עתה אינה מוכיחה כלל וכלל על חזרתם בתשובה וכל התנהגותם הלא תהיה רק כפי שאמר הרמב"ם "תשובה מיראה או מכשלון כח", לכן צריך יוסף להתנכר להם ולהביא אותם למצב בו יבחנו על יחסם אל בנימין אחיו, אשר הוא תופש כעת מקום דומה למצבו של יוסף אז, בימים ההם. ובזה תתבאר כל התנהגותו מן הרגע הראשון בראותו אותו ועד להתוודעותו. ואף החזרת הכסף לאמתחותיהם בפרקנו – כבר בפעם הראשונה – מתפרשת יפה בדברי אברבנאל.

שאלה ג עוסקת בחוסר ההתאמה בין דברי האחים לתשובת יוסף בשיחה הראשונה המתנהלת ביניהם (ט'-י"ד). שלוש פעמים מדברי יוסף – חוזר על האשמתו, האשמה שאינה נשענת על שום הוכחות או אפילו לא על סימנים מעוררים חשד, האשמה הנאמרת בצורה פסקנית ביותר, כקביעת עובדה. כך הוא, ואין בידם כלל להצטדק, להסביר, שהרי כאמור אין הוא נשען על שום פרט חשוב בהתנהגותם. אין בידם אלא לזהות עצמם, להכחיש את האשמה, לספר "פרטים אישיים". שוב חוזר יוסף בפעם השנייה על ההאשמה, ושוב בלי כל הנמקה. ורק בפעם השלישית נדמה שהוא נשען על משהו, מסתמך על איזה פרט חשוב, שבו מצא הוכחה להאשמתו. ואולם היכן אותו פרט שבו ראה בסיס לטיעונו? והרי הביטוי "הוא אשר דברתי" מורה על כך, שמצא הדובר בדברי בן שיחו חיזוק או אפילו אישור לדבריו. והלא הם לא הודו באשמה, אפילו לא במקצתה, ואיך יאמר יוסף "כמשיב לדבריהם" "הוא אשר דברתי", וכל פרשנינו עסקו בבעיה זו.

בגיליון מקץ תש"ז הובאו דברי שד"ל לשאלה זו:

בדבריהם מצא מקור להתלות, כי הוא שאלם: "מאין באתם?" והם השיבוהו יותר משאלתו וזה דרך הרמאים להקדים השקר לבלתי הולד החשש, לפיכך אמר להם: "מאחר שמהרתם לומר מה שלא שאלתי מכם כלל, ידעתי כי לא לכך (=לשבור אוכל) באתם.
Excusatio non petita – accusatio manifesta
(=הצטדקות שלא נדרשה היא הודאה גלויה באשמה)

ואולם יושם לב לכך, שמכל פרשנינו רק רש"י (בפירושו הראשון לפשוטו) תפש שאין המילים "הוא אשר דברתי" מוסבות לדברי האחים אלא לדברי עצמו. והוא תיאור יפה ומדויק של "הפריץ הגדול" אשר אינו שומע כלל את הכחשותיהם, תחנוניהם, הסברותיהם של העומדים לפניו באימה ופחד; הוא אומר את שלו, שומע רק את עצמו, "הוא אשר דברתי" – הדבר אשר דברתי הוא האמת.

לשאלה ד: עד כמה צדק בעל העמק דבר בפירושו נראה שוב אם נסתכל בהערותיו של רוזנצווייג לתרגום הטיוטה של בובר.*
בובר הציע כדרך רוב המתרגמים:

פסוק י"ז: זאת עשו וחיו

Tut dies dass ihr am leben bleitt

פסוק כ': ויעשו כן

Und Sie taten so        

ואילו רוזנצווייג הרגיש באותה סתירה שהרגיש בה בעל העמק דבר ותיקן:

Seid dies zu tun {חסר)............

------------------------------------------------------------------------------------

* מתוך ארכיון בובר בספריה הלאומית ואוניברסיטאות בירושלים.