שבת והמשכן

יש לפתוח בכך שנזכר ענין השבת פעמים בתוך פרשות המשכן. בפרשת כי-תשא בסוף כל פרטי הבנין ואלו בפרשתנו הוזכרו אסורי מלאכה בשבת לפני הצו לעשית המשכן. את הסיבה לשנוי מקום זה יש לחפש באופיים השונה שבין שתי הפרשיות. תרומה-תצוה-כי-תשא עוסקות במתן הצו למשה, ויקהל - במסירת הצווים ע"י משה לעם, לכן גם הדגשה על כל הצדדים הטכניים, שאינם מוזכרים בפרשיות תרומה-תצוה. לכן גם הועמד איסור עבודת בנין המשכן בשבת לפני כל פרטי העשיה.
בדיני דחיה עוסקות שאלות ג'–ד'. שבת דוחה מלאכת המשכן ואין מלאכת המשכן דוחה את השבת. מניין שכך הוא? שאלה ג' עוסקת בצד הפורמלי של שאלה זו, ואילו ד' בצד הרעיוני. וקודמת הבנת הצד הפורמלי לצד הרעיוני.

לשאלה ג'. באמת קודמת לשאלת הסתירה בין שני מקומות ברש"י השאלה על עצם דברי רש"י במקומנו. וכן מקשה הרא"ם, (ורבים ממפרשי רש"י):

מה ראיה היא זו שהקדים אזהרת שבת, אימא איכפא דמלאכת המשכן ידחה שבת?

וזו באמת קושיה גדולה ובעל הגור אריה עוד מחזק קושיה זו, מפני שאפשר היה לחשוב:

לא אסרה התורה אלא מלאכת אדם (= לצורך האדם) דכתיב "ששת ימים תעשה מלאכך וגו'" ומשמע – מלאכת שמים הוי שרי (= תהא מותרת)?!

והנה תשובת רש"י כאן – ויש לדייק, כתמיד, בלשונו: "הקדים" להם אזהרת שבת, ולא "סמך" ונשוה את דבריו כאן לדבריו בויקרא י"ט ל':

"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ"

ואף על פי שאני מזהירכם על מקדש – את שבתותי תשמורו – אין בנין בית-המקדש דוחה שבת.
ואם כן – הראשון דוחה את השני.

ועתה יש לגשת לפתרון מה שנראה כסתירה בין מקומנו לבין המקום בויקרא י"ט ג'. שהרי שם הקדים מורא אב לשמירת שבת ונראה איפוא שמשם היה צריך ללמוד שמורא אב דוחה שבת ואילו רש"י מלמדנו שאין מורא אב דוחה שבת. ויושם לב שלא אמר רש"י שם "הקדים מורא אב לשבת" אלא אמר "סמך שבת למורא אב".

ואולם זה שדוחה השבת את בנין המשכן אינו נלמד רק מן הצד הפורמלי שקדמה השבת לעשית המשכן בפרקנו אלא גם מן ההקשר כולו. ויפה אמר בעל באר יצחק:

דהא באמת בשביל מצות שבת אין צורך לאסיפה וכמו שלא היה צורך להקהיל כלם בשאר מצוות (רק למד לאהרן ולבניו ואח"כ לזקנים). אם כן כל עיקר מה שהקהיל משה את ישראל האנשים והנשים, היה רק על דבר צווי המשכן, לפי שיש בזה צורך נדבת כולם, כל אחד כפי מסת ידו, וגם לבד נדבת ממונם הוצרכו להתנדב גופן למלאכה – לזה מהצורך להקהיל כלם למען יזדרזו בדבר, וגם להיות זה בשורה גדולה השראת השכינה בישראל, וכיון שעיקר האסיפה היה לצורך המשכן, היה לו לומר להם תיכף צווי מלאכת המשכן, והיה לו להקדים צווי המשכן ולאחר אזהרת שבת, כי אין זה מן הדרך להקדים הטפל!
ועל כן צריך לומר, שגם הצווי הזה (על שמירת השבת) שייך למלאכת המשכן, והוא כעין הקדמה למה שיצוה להם אחר-כך. ולכן לא כתב רש"י "הקדים אזהרת השבת לצווי מלאכת המשכן", רק דקדק וכתב "הקדים להם". ורצונו לומר, שאין הדיוק (= הלמוד ששבת דוחה משכן) מזה שהקדים בכתוב, רק ממה שהקדים להם, שהרי רק למען המשכן הקהילם, ולמה הוצרך להקדים להם אזהרת מלאכת שבת? על כרחך: לפי שגם אזהרה זו שייך לצווי מלאכת המשכן, לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.

ומעתה יש לעבור לצד הפנימי ולברר: מפני מה קבעה התורה שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת? והרי קרבנות וכל עבודת המשכן והמקדש דוחים שבת? וכאן המעבר לשאלה ד'.
דברי רש"י בשאלה ו' הלקוחים מדברי הגמרא (יבמות ו' ע"ב) מתבארים מתוך פירושו של רש"י, לגמרא שם:

"ללאו יוצאת" כלומר שאין חייבין עליה כרת לסקילה אלא לאו בעלמא. "לחלק יוצאת" שלא תאמר: אינו חייב עד שיחלל שבת בכל המלאכות, לכך יצאה תבערה מן הכלל לחלק: מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה...

היינו אם עבר בשוגג על כמה איסורי מלאכה בשבת, שכל אחד מהם הוא אב מלאכה, הרי הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל אחד ואחד, ולא אחד על כלם יחד.