שבת

מלת הקשר בין מעשה המשכן ופרשת השבת היא "אך", והיא העסיקה רבות את פרשנינו. המידה השניה מל"ב מידות שהתורה נדרשת בבריתא דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי היא:

ממיעוט כיצד? המעוט שלש לשונות: "אך", "רק", "מן". "אך" למעט כיצד? דכתיב (בראשית ז' "וישאר אך נח" – מה תלמוד לומר "אך"? מלמד שאף נח היה בתיבה גונח דם מפני הצינה.
[פירוש מהרזא"ו: שאף נח לא היה בשלמותו, שהיה חסר בבריאותו, וזהו "אך נח"]
כיוצא בדבר אתה אומר: (ויקרא כ"ג כ"ז) "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כפורים הוא"; אילו נאמר: "בעשור לחודש יום הכפורים הוא" הייתי אומר: מכפר על שבים ועל שאינם שבים; כשהוא אומר "אך" – מעוט הכפרה. מלמד שאינו מכפר אלא על השבים.

מן הדברים האלה ברור שאין ה"אך" הנדרש על פי מידת ה"מעוט" מתפרש כ"אך" לפי פשוטו, כי אין ה"אך" לפי פשוטו מצמצם את הבא במשפט שאחריו, אלא מוציא מן הפסוק שלפניו או מנגד לנאמר לפניו. ומכיון שה"אך" הממעט מצמצם את הבא אחריו, אין הפסוק שלנו יכול להידרש על פי המידה השניה מל"ב מידות, כי אין בנין המשכן דוחה (= מצמצם) את שמירת השבת, אלא להיפך השבת דוחה את בנין המקדש, וזו טענת הרמב"ן נגד רש"י.

המהר"ל מפראג, בפירושו לרש"י גור-אריה מנסה להציל את רש"י מיד משיגיו ואחרי הביאו את דברי הרמב"ן המובאים בגיליון בשאלה ב' הוא אומר:

וקושיה גדולה היא זאת! דלעולם המעוט בא במצוה עצמה, וכאן מרבה מצות השבת, שהיא דוחה מלאכת המשכן;
ויראה כי פשוטו של מקרא בכל מקום "אך" הוא מוציא וסותר את שלפניו: (במדבר א' ב') "שאו את ראש כל עדת בני-ישראל" (במדבר א' מ"ט) "אך את מטה לוי לא תפקוד". הרי הוא סותר (= מעמיד בניגוד אליו) דבר ראשון אשר נאמר לפני זה. וכן אצל בלעם (במדבר כ"ב) "קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך..." תלך אתם – אבל לא יהיה הכל ברשותך לעשות... וכן כולם: לשון "אך" סותר מה שנאמר לפני זה. וגם כן כאן: סותר את הדבר שנאמר לפני זה, שצוה על מלאכת המשכן ועליו אמר "אך את שבתותי" כלומר: למעט מלאכת המשכן בא שעליו קאי מלת "אך".

אלא שאם כפי פירושו, הרי שיש לפרש את ה"אך" ככל "אך" – גם בלשון הדבור שלנו – לפי פשוטו, ואם כן אין מקום לדברי רש"י האחרונים "אכי"ן ורקי"ן מעוטין". ונראה שאין פתרון אחר לדברי רש"י אלא אם נקבל את דברי בעל צידה לדרך. ואם נקבל הגהה זו, ונקרא את דברי רש"י עד "מפניה" בלבד, לא יהיו עוד שום חילוקי דעות בין רש"י ובין דברי הרמב"ן האחרונים ("ועל דרך הפשט").

שאלה ג' עוסקת בטעם המיוחד הניתן בפסוק י"ג למצות שמירת השבת, טעם שאינו בעשרת הדברים, אשר שם השבת היא זכר לבריאת העולם, ולא בעשרת הדברות שבספר דברים שבם מכוונת השבת כלפי צדק ויושר סוציאלי, אלא אצלנו הטעם הוא "כי אות הוא ביני וביניכם לדעת..."

השאלה התחבירית מתעוררת כאן בגלל המשפט התכליתי המצומצם. (היינו לא נאמר "אותם היא... למען תדעו...") בפעל נטוי, אלא נאמר "אות היא ביני וביניכם לדעת", ולכן אין הנושא ברור.

שאלה תחבירית כזו (שהיא כמובן תמיד גם שאלה רעיונית) מתעוררת למשל בבראשית ב', י"ט:

"וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ"

השאלה התחבירית היא מי הוא הנושא ל"לראות", מי יהיה הרואה, ה' או האדם? ואם נפרש שה' אלוקים, שהוא נושא המשפט הראשון הראשי, הוא נשאר הנושא עד סוף המשפט – הרי שיהיה עלינו לתרץ קושיה גדולה: לשם מה על האלוקים לראות – וכי אינו יודע מה יקרה? לכן נראים דברי שד"ל:

פעמים הרבה המקור חוזר למי שאינו נושא המאמר, כגון (תהלים ק"ד כ"ז) "כלם אליך ישברו לתת אכלם בעתו" או (משלי א' א') "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל לדעת חכמה ומוסר" – כדי שהקורא ידע.