שנת שמיטה

שאלת הקשר שבין הפסוקים ובין הפסקאות – שבהן עוסקת שאלה א' בפרשת משפטים – אינה קלה כלל. וכבר הראב"ע, העוסק רבות בפרושו בשאלת סמיכות פרשיות ופסוקים, כמעט שהתיאש למצוא לה תשובה מספקת. הלא כה דבריו בתחילת פרשתנו:    

ד"ה כי תקנה: אומר לך כלל לפי שאחל לפרש: כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו, ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצוה אל זאת – נדבק בכל יכולתנו. ואם לא יכולנו, נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו...

אמנם יש פסקאות אשר המאחד אותן ברור, כגון כ"א י"ב – י"ז, או כ"א י"ח – ל"ו, או כ"ב כ' – כ"ב כ"ו; אך דווקא בפסוקים שעוסק בהם גיליוננו, נראה לכאורה שאין שום נושא משותף לכולם.
ואמנם שד"ל רואה את פסוקינו כמורכבים משתי חטיבות. ואלה דבריו:

פסוק י':

ד"ה ושש שנים: אחרי שהשלים עניני המשפטים הזכיר מצוות התלויות בחנינה וחסד, שהם לפנים משורת הדין, והנה בשמיטה אמר "ואכלו אביוני עמך", ובשבת אמר "וינפש בן אמתך והגר". וצוה גם כן על החמלה על בעלי-חיים, באמרו (י"א) "ויתרם תאכל חית השדה" (י"ב) "למען ינוח שורך וחמורך".

פסוק י"ג:

ד"ה בכל אשר אמרתי אליכם תשמורו: אחר שהשלים המצוות שבין אדם לחבירו חזר למצוות שבין אדם למקום, וסיים במה שפתח למעלה בסוף פרשת יתרו (כ' כ'); והנה שם הזהיר על עשית הצלמים וצוה על עשית מזבח לכבודו, ואח"כ הזכיר המשפטים שבין אדם לחבירו, ועתה חזר להזהיר על ענין האלילים ולצוות על כבודו ית'...

וקשה להסכים לדבריו ולראות את אסור עבודת האדמה בשמיטה ואת אסור מלאכה בשבת ומצות השביתה בו כמצוות שבין אדם לחבירו "התלויות בחנינה וחסד שהם לפנים משורת הדין", ונראה שנעשה מדבר המתלוה למצוה – עיקר המצוה וטעמה.

קאסוטו רואה את המשותף לפסוקים אלה באופן אחר. ובאמת הנושא הניתן בפירושו לפסקה כולה מתאים לה – פרט לפסוק י"ג (שאלה א').

אשר לקשר בין הפסקה שלנו לפסוקים הקודמים לה (שאלה א'), כדאי לזכור את שיטתו של קאסוטו על הקשרים האסוציאטיביים שבהם משתמש המקרא בסדור פרשיותיו. ואלה מקצת דבריו:*

"אחת משיטות הסדור התופסות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה. ולא רק האסוציאציה של הרעיונות אלא גם ובעיקר האסוציאציה של המלים והביטויים, - שיטה, שתחילת כוונתה היתה אולי לשמש עזר לזכרון. חשיבותה של שיטה זו בהבנת סדורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדין במדה מספקת במדע המקראי... עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברב היקפה של הספרות המקראית".

וכדוגמא לסדור זה הוא מביא את פרשת נשוא בספר במדבר:

נדמה לכאורה כאילו אין בפרשיות אלו שום סדור כלל... ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סדור ויש כאן יחס: בסוף ענין המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכו'. הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אסוציאציה רעיונית את דיני האשם הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טהרתו, וכו'.

שאלה ב' אינה קלה. רש"י הולך כאן בדרך שבה הולכים חז"ל לעתים קרובות לפרש שתי מלים קרובות בהוראתן ("מלים נרדפות") לא כחזרה לשם חזוק אלא כמביעות שתי פנים לאותו ענין. פרש את דבריו יפה בעל באר יצחק:

השמיטה ונטישה הם ענין אחד בכאן, ודרשו שכל מלה באה להורות ענין מיוחד; האחד – אסור עבודת הקרקע, והשני בא להוסיף איסור האכילה. ואיסור האכילה אינו אלא אחר זמן הבעור, כמו שיפורש זה בפרשת בהר. ולדבר אחר שפירש רש"י שניהם בעבודת קרקע: האחד – בעבודה גמורה, והשני בא להוסיף אסור העבודה הבלתי גמורה. והגמורה היא אשר על ידה תוציא השדה פירות וזרעים וירקות; והבלתי גמורה היא העבודה אשר על ידה יגדלו הצמחים ביותר ויהיו יפים ושמנים, כזבול וקשקוש.

אמנם לא כל המפרשים הולכים בדרך זו ביחס למלים נרדפות, והנה דרך משל אומר תוך התנגדות גמורה לדרך הפרשנות הזאת –

ר' אברהם בן הרמב"ם:

ד"ה והשביעית תשמטנה ונטשתה: כפל לשון של עזיבה כדי לחזק, והכוונה – עזיבת השדה הזרוע הפקר.

אבל קשה לקבל את דעתו לגבי פסוקנו, מכיוון שאנו מצויים כאן בתוך פרשה שכולה הלכה, דברי חוק ומשפט ודינים ואסורים ולא בפרקי שירה; ועל כן הלך גם הראב"ע – הנוטה לראות בדרך כלל בשמות הנרדפים אמצעי חזוק בלבד** - גם הוא בדרך של פירוש שתי המלות כמכוונים לשני אסורים שונים.

שאלה ב' היא קשה מאד. מפרשי רש"י התאמצו ליישב את דברי רש"י בדרכים שונות – ר' אליהו מזרחי משתדל להגן על דברי רש"י בדרך פורמלית:

... והיכן חייב מדברי הרב, שהזבול והקשקוש הוא מדאורייתא, עד שטען עליו (הרמב"ן) שאינו אלא מדרבנן?... דילמא (= גם לדעת רש"י) מדרבנן הן וקרא אסמכתא בעלמא...?

ואולם בין שאר טענותיו להגנת רש"י מביא הוא אחת שהיא מוזרה מאד:

שהטענה הזאת (= טענת הרמב"ן נגד פירושו של רש"י ונטשת: "קשקוש וזבול") אינה על דברי הרב אלא על דברי חז"ל, שהרי הרב לא פרש זה מפי עצמו אלא בלשון ד"א, שאינו נאמר אלא בדברי התנאים והאמוראים בלבד, ואיך הורשה לומר על דברי חז"ל: "ואינו נכון"?

והטענה הזו מוזרה, מפני שמי כהמזרחי יודע שגם רש"י עצמו מתנגד בכמה מקרים לפרושם של חז"ל, גם במקומות הנוגעים להלכה (כגון בפרשתנו כ"ג ב' "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו"), ואם רש"י מביא דברי חז"ל ב"ד"א", משמע שטעמו ונימוקו עמו, וצודק הרמב"ן אם מפנה הוא טענותיו נגד רש"י.

מענינים ומעמיקים הם דברי הגור-אריה, המוצא כאן הזדמנות טובה להעמיק מחשבה ביחס שבין "מדאורייתא" ובין "מדרבנן". ואלה דבריו:

הרמב"ן הקשה על זה, דהא קיימא לו בפרק קמא דמועד קטן דלא הוי מדאורייתא אלא חרישה וזריעה, אבל שאר מלאכות כגון מקשקש ומזבל... לא הוי דאורייתא אלא מדרבנן.
ואין ספק כי רש"י ראה הגמרא, ואין לומר דרש"י היה סובר דהן מלאכה (=קשקוש וזבול) עדיפא משאר מלאכות דהוו מדרבנן..., אלא רצונו לומר דהוי מדרבנן מפני שהתורה מסרן לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, ומפני זה כולן דרבנן. ומכל מקום כתב בתורה "ונטשתה" – משאר מלאכות, אלא שמסרה לחכמים (= לקבע) איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת. וכהאי גונא הוי מדרבנן...
ומה שפירש רש"י כאן "ונטשתה" – מזבל ולקשקש, לא שבכתוב כתיב בפירוש זה ( = פעולות אלו), אלא שהכתוב אומר "ונטשתה" – ממלאכה שאינה גמורה, וחכמים פירוש: זהו מלזבל ומלקשקש.

לשאלה ד' וביחוד ד' 5 יעויין בדברי הרמב"ן, ויקרא כ"ה ג':

ד"ה שש שנים תזרע שדך: דרך הכתוב לומר כן, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב). ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א), שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה.
ומדרש אגדה (מכילתא משפטים כ), ר' ישמעאל אומר כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד, שנאמר, שש שנים תזרע, וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד, כיצד? נרה שנה וזורעה שנה, נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד.

לשאלה ו' 5 יעויין במאמרי "דרכו של רש"י בהבאת מדרשים בפירושו לתורה"***; שם מובאים כמה מקומות מדברי רש"י כדי להדגיש את דרכו בהעברת מאמרי חז"ל ומדרשיהם מפסוק דנרשו בו במקור לפסוק אחר בתורה, קרוב או רחוק מן הראשון.

חידה

בספר "חצי מנשה", פירוש על התורה מחכמי ספרד, צרפת ואשכנז, נעתקו מכתבי-יד לונדון אוקספורד, ליידן, מינכן, מאת מנשה גראסבערג מטרעסטינא (לונדון תרס"א) נאמר בשם ר' אליעזר מוורמיזא (כ"ו) תלמיד רבנו גרשום מאור הגולה: לפרשת משפטים (כ"ג י"ט) "לא תבשל גדי בחלב אמו."

רמז:      אין ליקח מינקת חבירו עד שתגמול בנה כ"ד חדשים; תבש"ל ימים הוא נמשך בחלב אמו. זהו (משלי כ"ג י') "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבוא".

הסבר מה הם "תבש"ל ימים"?

מה ענין הפסוק ממשלי לרמז שמצא בפסוקנו?

------------------------------------------------------------------------------------

* בספר הכנוס העולמי למדעי היהדות כרך א' תש"ז עמוד 165.

** עיין ד"מ בגיליון ויחי תשי"ד.

*** בנספח לספרי "עיונים חדשים בספר שמות" המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה (של ההסתדרות הציונית) והופיע גם כחוברת מיוחדת בהוצאה הנ"ל.