קריעת ים סוף

הפסוקים שבהם עוסק גיליוננו הם פרשת "שלישי", והם מהוים יחידה בתוך כל הספור של יציאת-מצרים, רדיפת המצרים והצלת ישראל וטביעת המצרים בים. הקטע שלנו הוא העוסק בקריעת ים-סוף עצמה. בגיליונות בשלח- תש"ט ותשט"ו עסקנו בתגובת ישראל עד רגע של קריעת ים-סוף ואלו עתה בא הרגע הגדול של הנס.

דברי ה' למשה בפסוק ט"ו מתמיהים הן מבחינת מיקומם, הן מבחינת תכנם. מבחינת מיקומם תמוהה היא התגובה על צעקת משה, והרי משה עצמו כבר ניסה להרגיע את ישראל בשני הפסוקים הקודמים (על יסוד מה שנאמר לו בפסוק ד') מתוך בטחון גמור בישועה הקרובה – (אם לא נקבל את פירושו של הראב"ע ד"ה מה תצעק).

ומעניינת תשובת ר' יוסף אבן כספי, ההולך בראשונה בעקבות ראב"ע ואחר-כך בדרך אחרת שלא כדעת הפרשנים שקדמו לו:

ד"ה מה תצעק אלי: דבר למשה כנגד כל ישראל. ואין רחוק כי גם משה עמם היה צועק, ואולי קרהו פחד-מה, ואם לא היה במדרגת פחדם שמא חטא או שגג במחשבתו, ואע"פ שהבטיחו ה' כמו שאמר למעלה (= כונתו לפסוק ד'). הן כן קרה ליעקב אבינו בנבואתו על ענין עשו.

שאלה א' 2 קשה ויפה מאד היא תשובה בעל אור-החיים, שלא נגלה כאן. יושם לב שגערת ה' במשה אינה:

"מה תצעק" – אלא: "מה תצעק אלי?!"

לשאלה א' 3: יש להשוות דברי ספורנו אלה לדברי רש"י שמות ב' י"ד ד"ה אכן נודע הדבר, וביחוד לדברי רש"י שמות ד' ב' ד"ה מזה בידך.

לכך נכתב תיבה אחת לדרוש: מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים.

לשאלה ב' 1: "בעל הזמורה" מתפרש בערוך השלם במלים הבאות:

פקיד במלכות רומי הממונה להכות את החייבים ע"י זמורה או רצועה. ויתכן ש"בעל זמורה" הוא כינוי ליקר וגדולה מיוחדת והיא העתקת כנוי רומי ונקרא כן הפקיד הנושא חבילת זמורות לפני השליט.

לשאלה ב' 3 יש לשים לב שיש הבדל בין ה"שירה" של מלאכי השרת אשר נאסרה עליהם בשני המדרשים. לפי האחד זו שירת תודה על נס ההצלחה ולפי השני זו שירת המלאכים הנאמרת לפניו ית' בקר בקר ואינה קשורה לענינה של אותה שעה.

לשאלה ג' ראוי מאד לעיין בדברי שד"ל אשר האריך מאד בפירוש קריעת ים-סוף. נראה בזו רק מקצת דבריו:

פסוק כ"א:

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה: קריעת ים-סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים, שהרי אם לא היה הא-ל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע – רוח קדים עזה למה? והכתוב אמר בפירוש כי ה' הוליך את הים ברוח קדים עזה.

וכמו-כן כתב הרשב"ם:

"כדרך-ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות" על כן בכוונה לפרש איך היה הדבר אמר קלעריקוס (פרשן שלא מבני עמנו) ואחריו רבים, כי בני-ישראל עברו בים-סוף לצד קצהו הצפוני, לצד סואס, ועברו בשעה שהוא חוזר למקור ומימיו חסרים, אמנם בנטות משה ידו על הים שלח ה' רוח עזה ונשבה מצפון לדרום ועכבה את המים מלמהר לשוב למקומם, באופן שנמשך החסרון שעור הרבה יותר מן השעור הנהוג. ואמרו כן, מפני שאם היה כח הרוח לבדו מיבש הים, לא יובן איך יוכלו בני-אדם לעבור בו ולא תישאם הרוח.
ודוגמא לזה הביא קלעריקוס שאירע בהולנד בשנת 1672, שהיו האנגלים במלחמה עם ההולנדים ונשבה רוח חזקה והמשיכה חסרון מי-הים י"ב שעות ולא יכלו האנגלים לבוא היבשה, ותהי תשועה גדולה לאנשי הולנד. והוא, קלעריקוס, ואחרים אומרים, כי אין "רוח קדים" זה מזרחי אלא צפוני ושאמנם להיות רוח קדים במקומות ההם עז וקשה, היו קוראים כל רוח קשה "רוח קדים" כמו (תהלים מ"ח ז') "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש", (ירמיהו י"ח) "ברוח קדים אפיצם לפני אויב"...
אמנם החכם יאסט אומר, כי לא היה בקריעת ים-סוף מבוא כלל לחזרת מי-הים לאחור כמנהג הטבעי, אלא שהיה הענין כולו ע"י סערה גדולה וחזקה, ומה שיקשה, איך יוכלו בני-ישראל לעבור בים בזמן סערה, הוא אומר, כי הסערה היתה ביום הקודם ובלילה שלפניו ושמה את הים לחרבה, ומשה העביר ישראל בים אחרי עבור הסערה וקודם שישובו המים למקומם...
איך שיהיה. אין ספק שהיה הענין במעשה נסים מעורב עם דרכי הטבע.

וראה דבריו שם באריכות. ומנסה להוכיח שאי-אפשר לפרש קריעת ים-סוף כתופעה טבעית רגילה בלבד ולא כתופעה נסית שאין עמה כלל מדרכי הטבע.

(פרושו של שד"ל לתורה יצא לפני שנים אחדות במהדורה חדשה – בהוצאת דביר תשכ"ו, וחבל שקצר המהדיר באי אילו מקומות, והשמיט כמה מקומות, כפי שהוא עצמו מסביר במבוא).