שבירת הלוחות

פרק ל"ב פסוק י"ט 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת
וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר"

הבא ללמד פסוק זה – שבו התרכז הפעם כל הגיליון – עומדות לפניו שתי שאלות:
אחת לחציו הראשון של הפסוק, לזמן השבירה. וניסח שאלה זו בעל עקדת יצחק:        

וכי אם לא ראה – לא האמין מה שאמר לו הקב"ה?
ולמה לא הניחם בהר ולא שברם שם בעת חימה?

ועסקנו בשאלה זו בפרוטרוט בגיליון כי תשא תשי"ב. ונביא בזה משם את תשובת המדרש.

מדרש שמות רבה מ"ו:

אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים; אפשר שלא היה משה מאמין בקב"ה, * שאמר לו: "כי שחת עמך"? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל; אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחיד נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה.

וכמובן לא קשה לענות תשובה אחרת בדרך ההבנה הפסיכולוגית, על כוח הראיה המוחשית שהוא גדול מכל הבנה ואמונה. ואולם יש גם תשובות אחרות. עיין שם!

ואילו השאלה השנייה הנפרדת מן הראשונה היא זו שעוסק בה גיליוננו. ועל המורה להפריד בין שתי השאלות ולא לערבבן. אלא אם כן בא התירוץ ומיישב את האחת בחברתה. (עיין בשני המפרשים שבשאלה ב ובשאלה ב1).

בתשובה לשאלה ג יש להביא את התלמידים להבנת ההבדל בין סיבה לבין תכלית. יש העונים לשאלה "לשם מה נעשה הדבר?" לשאלה: "מפני מה נעשה הדבר?"

וכן יש להבדיל יפה בין תשובה פורמלית (שבירת הלוחות לשם הקטנת אשמתם מבחינה פורמלית) לבין תשובה רעיונית (שבירת הלוחות למטרה חינוכית, לשם זעזוע נפשי, לשם שבירת הלב).

לדברי הרמב"ן שבשאלה ג השונה כל כך בגישתו "הפסיכולוגית אנושית" מכל מה שנאמר ע"י האחרים כדאי להשוות את דבריו להריגת המצרי, שמות ב' י"ב:

ד"ה וירא בסבלותם... והנה נסתכל בסבלותם ועמלם
ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה את הנלחץ.

וגם שם שונה הוא תכלית שינוי משאר הפרשנים הרוצים להסביר את מעשהו מתוך שהיו למשה מטרות מדיניות או חינוכיות או נימוקים מוסריים.

ועיין בגיליון שמות תש"ט.

-----------------------------------------------------------------------------------

* נוסח אחר בדברים רבה ג':

אמר לו הקב"ה למשה: משה! לא הייתה מאמין לי שעשו להם עגל?